100 אלף איש קנו כרטיס לאייל גולן. ל-100 אלף איש לא אכפת מטאיסיה
דמיינו עולם מקביל. בעולם הזה יש מדינה ובה פועל זמר מאוד מצליח ואהוב – ובצדק. אובייקטיבית, יש לו את אחד הקולות היפים ביותר שנשמעו אי פעם. "הזמר הלאומי" של אותה מדינה טען שאפשר לכוון כלי נגינה באמצעות הקול שלו. הוא הגיע מלמטה וכובש את הפסגות הגבוהות ביותר. בואו נקרא לו צור גינזבורג-אור.
צור הופך לכוכב מספר אחת, לא רק במוזיקה. הוא הופך לאיש טלוויזיה, משתתף בריאליטי, רוכש נדל"ן במיליונים והופך לאחד האנשים הנערצים – וגם החזקים – במדינה. ואז, ביום אחד, הכל משתנה: צור נעצר לחקירה. מתברר שמספר נשים התלוננו נגדו על פגיעות מיניות, ישירות ובעקיפין. העדויות מצמררות, אבל רוב המעריצים אפילו לא טורחים להקשיב להן.
רבים ממהרים להגן עליו מפני "הטפילות שרק רוצות להתעשר על חשבונו". אחרים, שמחוברים יותר למציאות, מבינים שכוח משחית. לא מדובר במעשה חד-פעמי ולא בטעות תמימה – אלא בניצול כוחו כדי לעשות כרצונו, פשוט כי הוא יכול. אלא שהזמן עובר, וצור מסרב לקחת אחריות. להפך. הוא מטיל את האשמה על הסביבה שלו, מאשים את הקורבנות עצמן, ומשחרר הצהרות מחושבות שנכתבות בידי עורכי דין ויועצי תדמית – התנצלות בלי חרטה, מילים ריקות בלי משמעות. והקורבנות? הן נותרות עם הצלקות, כשהן רואות כיצד האדם שלטענתן פגע בהן ממשיך בחייו כאילו כלום לא קרה.
Post Comment