אלי שרעבי מדבר ואי אפשר לנשום. כל צופה מרגיש רעב, צמא ומחנק בגרון
לאחרונה התעורר ויכוח במקומותינו: מותר או אסור להשוות את טבח 7 באוקטובר לשואה? מאחר שמדובר בוויכוח סובייקטיבי, הרי שדעתי שאינה קובעת דבר לאיש מלבדי הייתה ש"תלוי בנסיבות": יש אספקטים שבהחלט מזכירים טבח של יהודים בשל יהדותם, ללא שום יכולת להגן על עצמם, יש אלמנטים שדווקא מדגישים את השוני – אפילו חקירת המחדל הצבאי החמור, האיום והנורא, תחילתו היא בכך שיש צבא הגנה לישראל שמצופה ממנו שכשמו כן יהיה, אז הנה לנו הבדל משמעותי.
כל זה היה טוב ויפה עד לריאיון עם אלי שרעבי, ששודר אמש במסגרת "עובדה", צפיית חובה לכל ישראלי מגיל תיכון ומעלה. המשדר הזה הפך למעין "זיכרון בסלון" עדכני, ששואב את הרושם האדיר שהוא מותיר בצופים לא מתיאורי זוועה או פרצי בכי, אלא להיפך, דווקא מהאופן הכמעט-מונוטוני שבו הוא מסופר, בגוף ראשון.
Post Comment