אברהם אבינו היה "ראש ישיבה ליטאי"? | סיפורים מתוקים על רבה החסידי של טבריה
ביום שישי האחרון ציינו את יום פטירתו של רבה החסידי של טבריה, הגה"צ רבי משה קליערס זכר צדיק וקדוש לברכה.
91 שנה לפטירת רבה החסידי של טבריה: המלמד שהפך למנהיג
היום נספר אודותיו כמה סיפורים ואנקדוטות מחייו המופלאים, בהם השפיע על צאן מרעיתו.
'כולל פרושים' – שבוע שלם בישיבת אור תורה
יום ראשון בבוקר, שנת תר"ע (1910). השמש רק החלה לזרוח מעל הכינרת כשהרב משה קליערס, רבה של טבריה, אסף את צרורו הקטן. כמנהגו מדי שבוע, הוא יצא מביתו שבין חומות העיר העתיקה אל ישיבת "אור תורה" השוכנת ליד ציון רבי מאיר בעל הנס.
"אבא", קראה בתו הקטנה, "למה אתה צריך ללכת לכל השבוע?".
הרב קליערס התכופף אליה בחיוך. "כי לפעמים", אמר ברכות, "צריך להתרחק קצת מהבית כדי להתקרב לתורה".
הדרך לישיבה לא הייתה ארוכה, אבל המעבר היה חד – מהעיר ההומה אל השקט של בית המדרש. בכניסה כבר חיכו לו האברכים, רובם "פרושים" שהקדישו את חייהם ללימוד תורה.
"שבוע טוב, רבי", קידמו אותו בחיוך. הם כבר הכירו את הסדר – מיום ראשון ועד יום חמישי, הרב קליערס היה חי איתם, לומד איתם, מתפלל איתם.
"היום נתחיל מסכת חדשה", הכריז הרב, והקול הדהד בחלל בית המדרש. במשך השבוע, היו לומדים ברציפות – מהבוקר עד הלילה, עם הפסקות קצרות לתפילה ואכילה.
"ומה עם ענייני העיר?", שאל פעם אחד האברכים החדשים.
"לכל דבר יש את הזמן שלו", השיב הרב קליערס. "בימי שישי ושבת אני חוזר להיות רב העיר. אבל כאן, בישיבה, אנחנו מתנתקים מכל דבר אחר. כמו שכתוב 'והגית בו יומם ולילה'".
בלילות, כשהאברכים היו הולכים לישון, היה הרב קליערס נשאר ער, כותב את חידושי התורה שלו. חלקם מצאו את דרכם לספריו "תורת הארץ" ו"טבור הארץ".
ביום חמישי אחר הצהריים, היה אוסף את חפציו המעטים וחוזר העירה, מוכן להתמודד שוב עם אתגרי הרבנות. "זה הסוד", היה אומר לתלמידיו, "חמישה ימים של תורה נותנים כוח לכל השבוע".
המזכיר וחרם דרבנו גרשום
היה זה יום שגרתי בישיבת "אור תורה" שעל ציון רבי מאיר בעל הנס. השמש כבר החלה לשקוע מעל הכינרת, כשהמזכיר, כמנהגו מדי יום, ניגש למיין את דברי הדואר שהגיעו לישיבה.
"עוד מכתב לאברך פרידמן", מלמל לעצמו, בוחן את המעטפה מכל צדדיה. כהרגלו, פתח גם את המכתב הזה – "הרי צריך לוודא שהכל כשורה", הצדיק את מעשיו בינו לבין עצמו. עיניו של המזכיר אורו כשקרא את תוכן המכתב. הוא מיהר לצאת מחדרו, חוצה את היכל הישיבה הגדול, שם ישב האברך פרידמן רכון על גמרתו.
"מזל טוב! מזל טוב!", קרא המזכיר בהתרגשות, "נולד לך בן במזל טוב!".
האברך הרים את עיניו מהגמרא, מבט שובב בעיניו. "באמת? איזה יופי", השיב בנחת, "אבל אולי תוכל לומר לי – מאיזו אישה נולד לי הבן?".
פניו של המזכיר החווירו כסיד. "מה זאת אומרת מאיזו אישה? הרי… הרי יש חרם דרבנו גרשום על נשיאת שתי נשים!".
חיוך רחב התפשט על פניו של האברך. "אכן כן", השיב בנחת, "וגם יש חרם דרבנו גרשום על קריאת מכתבים של אחרים…".
המזכיר עמד נבוך, והאברך המשיך: "אולי כדאי שנשמור על שני החרמות, מה דעתך?".
השמועה על המקרה הגיעה עד לאוזניו של הרב קליערס, ראש הישיבה. הוא חייך חיוך דק ואמר לתלמידיו: "לפעמים מוסר השכל מגיע בדרכים מפתיעות. האברך לימד את המזכיר שיעור חשוב – בדרך מחוכמת ועדינה, בלי לבייש ובלי להעליב".
מאותו יום, מספרים, התחיל המזכיר להניח את המכתבים על שולחנות האברכים – כשהם סגורים.
המפגש בחברון
השמש הכתה בעוצמה על רחובות חברון כשרבי משה קליערס, רבה של טבריה, עשה את דרכו לביתו של ראש ישיבת סלבודקה, הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין. הוא בא להשתטח על קברי האבות, וכמנהגו, לא פסח על ביקור אצל גדולי התורה שבעיר.
"ברוך הבא, רבה של טבריה!", קידם אותו רבי משה מרדכי בחמימות, "בוודאי הדרך הייתה מייגעת".
"תודה רבה. אכן, מטבריה לחברון אין הדרך קצרה", השיב הרב קליערס, מתיישב בכורסה שהוצעה לו.
באותו רגע נכנסה הרבנית אפשטיין, נושאת מגש עם תקרובת. "הרב ודאי צמא אחרי הדרך", אמרה בנימוס, מניחה כוס תה וצלוחית עוגיות על השולחן.
הרב קליערס הביט במחזה, ולא נחה דעתו. כחסיד, לא היה רגיל למראה שכזה. אחרי רגע של שתיקה, אמר בשנינות: "נראה שאברהם אבינו לא היה ראש ישיבה ליטאי…".
"ומדוע כך?", התעניין רבי משה מרדכי, מרים גבה.
"שהרי המלאכים שאלו 'איה שרה אשתך?' – ומכאן שלא היא זו שהגישה להם את האוכל…".
עיניו של רבי משה מרדכי הבריקו. בלי להשתהות השיב: "אדרבה! משאלת המלאכים דווקא משמע שאברהם היה ראש ישיבה ליטאי – שהרי ניכר שהמלאכים תמהו על היעדרותה!".
צחוק לבבי מילא את החדר. שני גדולי התורה חייכו זה לזה, והמשיכו בדברי לשוחח בתורה. לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: [email protected]
Post Comment