91 שנה לפטירת רבה החסידי של טבריה: המלמד שהפך למנהיג
הכינרת סערה בכ"ג בשבט תרצ"ד (1934), כשנדם ליבו של רבי משה קליערס, רבה האגדי של טבריה. היום, 91 שנים אחרי, סיפור חייו מהדהד כמסע מופלא – מבן לחוצב קברים צפתי עד למנהיג רוחני שעיצב את פני היהדות בגליל.
סיפורו מתחיל בסמטאות הצרות של צפת העתיקה, שם נולד בשנת תרל"ו (1876) למשפחה ענייה. אביו, ר' מאיר, היה בנו של חוצב קברים מקומי, והמשפחה התפרנסה בדוחק. אך העוני לא מנע מהצעיר משה לחלום בגדול.
נקודת המפנה בחייו הגיעה בצורת שידוך מפתיע – הוצע לו להינשא לבתו של רבי יהודה לייב קסטלניץ, מחשובי חסידות סלונים בטבריה. המעבר מצפת המתנגדית לטבריה החסידית היה יותר מסתם שינוי גיאוגרפי – זו הייתה תחילתה של מהפכה רוחנית אישית.
חותנו, שזיהה את כישרונותיו המיוחדים, הציע שייסע לביקור אצל האדמו"ר מסלונים. "סע ותראה", אמר לו, ואכן הביקור הפך למסע רוחני משמעותי. האדמו"ר רבי שמואל וינברג התרשם עמוקות מאישיותו וביקש ממנו להישאר כמלמד לבנו. כך מצא עצמו הרב קליערס שוהה בסלונים מספר שנים, סופג את אור החסידות ומעמיק את הקשר עם האדמו"ר.
כששב לטבריה, כבר היה אדם אחר – חסיד סלונים מובהק המשלב את חריפות הלימוד הליטאי עם חום החסידות. על גדות הכינרת הכחולה, החל פרק חדש. בשנת תר"ס (1900), בגיל 24 בלבד, הקים את ישיבת "אור תורה" על ציון רבי מאיר בעל הנס. הישיבה התנהלה במתכונת ייחודית – מיום ראשון עד יום חמישי היה רבי משה מתנתק מהעולם החיצון, שוקע כולו בעולמה של תורה עם תלמידיו.
אך החיים לא חסכו ממנו מכאובים. אשתו הראשונה נפטרה בדמי ימיה, משאירה אחריה בן יחיד, אברהם מרדכי. בנישואיו השניים נולדו לו שלושה בנים נוספים, אך הטרגדיה שבה לפקוד את ביתו כשבנו חיים אלישע נרצח בטבח תרפ"ט.
למרות הקשיים, או אולי דווקא בגללם, המשיך הרב קליערס לבנות ולהשפיע. בשנת תרס"ט (1909), כשנפטר הרב יחיאל מיכל היילפרין, התמנה לרב הקהילה האשכנזית בטבריה. תפקיד שמילא בדרכו הייחודית – סירב לקבל מינוי רשמי מהמנדט הבריטי ודרש בעוז להתנתק מהוועד הלאומי.
אחד הרגעים המכוננים בחייו הציבוריים היה הצטרפותו למסע הרבנים המפורסם בשנת תרע"ד (1914). לצד הרב קוק והרב זוננפלד, סייר בין מושבות הגליל, מנסה לגשר בין העולם הישן לחדש. "יותר משהם מזידים, הם שוגגים", אמר על החקלאים שהתרחקו מהמסורת, "עלינו להעלותם על דרך המלך". שש שנים לאחר מכן, בשנת תר"פ (1920) ניסה לתווך בין הרב קוק למהר"י דיסקין, ולא צלח.
מורשתו הכתובה מתבטאת בשלושה ספרים מרכזיים, שכל אחד מהם משקף פן אחר באישיותו התורנית: "תורת הארץ", המהווה חיבור יסודי בהלכות מצוות התלויות בארץ, שנחשב לאחד מספרי היסוד בתחום זה והפך למורה דרך לדורות הבאים; "טבור הארץ" (תרס"ו), המתעד את תולדותיה וקדושתה של טבריה, כולל מחקר מעמיק על מעמדה כ"טבורה של ארץ ישראל". לאחר פטירתו יצא לאור "מורשת משה" (תש"ל) על ידי בניו, ובו קובץ תשובותיו ההלכתיות.
הרידב"ז, רבה של צפת עודד את הציבור לרכוש את ספרו, וכתב: "דהרב קלריעס… מקיים 'הוי גולה למקום תורה' ואין לו ממה להתפרנס, ומצוה לקנות את ספרו".
בשנותיו האחרונות, כשחש שכוחותיו אוזלים, דאג להמשכיות. בשנת תרצ"ג (1933) שלח מכתב נרגש לרבי אשר זאב ורנר בארצות הברית, מבקש ממנו לבוא ולרשת את מקומו. באותה שנה אף הוצע כמועמד לראשות העדה החרדית בירושלים, אך הדבר לא יצא לפועל.
שנותיו כרב העיר טבריה לא היו נטולות אתגרים. מסמכים היסטוריים מעידים כי היו מי שניסו להכפיש את שמו בהפצת כרוזים שקריים בנוגע לאיסוף כספים עבור מוסדות התורה שהקים. אולם אישיותו התורנית, יושרו המוכח ותמיכתם של גדולי הדור הביאו לכך שכל ההאשמות התבררו כחסרות שחר ומעמדו רק התחזק.
בפרקים הבאים נעסוק בדמותו המיוחדת. לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: [email protected]
Post Comment