'כיצד יקומו המתים?' | ארבעה עשר שורשי תחיית המתים לרבינו האברבנאל

רבי יצחק אברבנאל (ר"י קצ"ז – רס"ח; 1437–1508) היה תלמיד חכם מגדולי דורו, פרשן מקרא, ומחברם של ספרים רבים בתחומים שונים. הוא זכה לכבוד גדול אצל בני דורו ואצל גדולי הדורות, מרן השולחן ערוך, רבי יוסף קארו, מזכיר את רבי יצחק אברבנאל בבית יוסף (סי' קס"ח) כשהוא מספר על אסיפה גדולה שהיתה ובה נידון נושא הלכתי וכותב "לשון זה נשאל בישיבת מאור גולת אריאל הגאון מהר"ר יצחק אבוהב זלה"ה בפומבי גדול של חכמים ושל סופרים ובכללם הנשר הגדול הה"ר יצחק אברבנאל זלה"ה".
מלבד היותו תלמיד חכם מופלג ומחבר גדול היה רבי יצחק אברבנאל גם מקורב למלכות וזכה לתואר 'דון יצחק אברבנאל', הוא היה מדינאי, פילוסוף וכלכלן יהודי מהבולטים בתקופת ימי הביניים וגירוש ספרד.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
רבי יצחק נולד בליסבון למשפחת אצולה יהודית אשר עליה כתב כי "משורש ישי בית הלחמי, ממשפחת בית דוד נגיד ומצווה לאומי". רבי יצחק שימש כיועץ פיננסי למלכי פורטוגל וספרד, כולל פרננדו ואיזבלה הידועים לשמצה, אך למרות מעמדו הרם נאלץ לברוח בעקבות גזירות הגירוש בשנת רנ"ב (1492). לאחר הגירוש נדד לאיטליה, שם שימש כמנהיג בקהילות ונציה ופרארה. נפטר בשנת רס"ח (1508) ונקבר בפדובה.
אך לא רק בחייו לא ידע מנוח, אף במותו לא זכה לנחלה, בהקדמה שנכתבה על ידי רבי ברוך חזקיטו לספרו של האברבנאל 'מעייני הישועה' נכתב כי שנה לאחר מותו היה מצור על העיר פדובה בה נטמן ובקרבות שנערכו שם הושחתה מצבתו ומאז לא נודע מקום קבורתו
רבי יצחק אברבנאל חיבר פירושים מקיפים לתורה ולנביאים, בהם שילב ניתוחים היסטוריים, השקפות פילוסופיות ואף התייחסות למציאות הפוליטית של זמנו. בכתביו, התנגד להשפעות הפילוסופיה האריסטוטלית (מבית מדרשו של אריסטו) על המחשבה היהודית והדגיש את תפקיד ההשגחה האלוקית בהיסטוריה.
משנתו ופעילותו המדינית הסעירו חוקרים רבים לאורך הדורות, וביניהם פרופ' בן-ציון נתניהו אביו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אשר חקר את תפקידו ההיסטורי ואת השקפותיו הפוליטיות, במיוחד בכל הנוגע ליחסי היהודים והשלטון הנוצרי בספרד ואסף את מחקרו בספר שלם שהוקדש כולו לרבי יצחק אברבנאל.
ספר "נחלת אבות"
כתיבתו של האברבנאל ידועה בסדר המופתי לפיו היא ערוכה. ספריו מתחילים בדרך כלל בהקדמה כללית וכל פרק מהחיבור בנוי בצורה של סדרת שאלות רציפה ולאחריהן התשובות (בפירושו לנביאים הקפיד על מספר מדויק, שש שאלות בכל פרק, לא פחות ולא יותר), בבדיחותא נהגו לומר כי אין לקרוא את פירוש האברבנאל לפרשה לאחר הסעודה בשבת שכן יתכן ואת הלומד תאחז עייפות והוא ירדם עוד בשלב השאלות ונמצא שנותר עם קושיות ללא מענה…
את החיבור 'נחלת אבות' על פרקי אבות חיבור בעקבות כמה סיבות:
האחת היא לפי שבנו שמואל ביקש ממנו לפרש לו את פרקי אבות ולהעלותם על ספר כדי שישמרו לדורות הבאים.
השנייה, כפי שכותב הרב בהקדמתו לספר, לפי שהיו בני דורו במצב רוחני ירוד ובפרט לאחר שגלו ממדינתם למקומות אחרים בגלות ספרד, ומשום כך הם התערבו בקרב האומות אליהן הגיעו ובאו לכדי זלזול בתורה ובמצוות. משום כך חיבר הרב את פירשו לאבות כדי שלא תשתכח תורה מישראל ולפי שסבר שדברי התורה והמוסר שבו יחזירום לדרך האמת.
השלישית, דעתו של רבי יצחק לא היתה נוחה מהפירושים שנתחברו למסכת עד כה והוא ביקש לפרשה כראוי לה. תיאור תחיית המתים
על דברי המשנה "הוא היה אומר הילודים למות והמתים להחיות…" (אבות ד, כט) כתב האברבנאל כי משנה זו שאמרה רבי אלעזר הקפר כוללת בתורה עשרה שורשים המבארים את תחיית המתים, ואלו הם:
השורש הראשון
"בהפסד האדם ובמותו יפסד גופו וחומרו ויפרדו חלקיו, אבל הנפש השכלית תשא נצחית".
האברבנאל מבאר שהמוות שייך רק בגוף ולכן גם תחיית המתים היא רק בגוף, אך הנפש עצמה לא מתה (הישארות הנפש), ואל הדבר הזה כיוון שלמה המלך באומרו "וישוב העפר אל הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" (קהלת יב, ו) היינו שהגוף ישוב ל'כשהיה' באותה הצורה שהיה קודם שנברא. אך הרוח לא תשוב כשהיתה אלא תשאר במדרגה בה היתה בשעת מיתה וכך תשוב אל ה'. ולזה כיון התנא במשנה הזו באומרו 'הילודים למות', פירוש הדבר שמה ש'נולד' שזה הגוף, הוא ימות אך לא הנפש.
השורש השני
"מתי יהיה זמן התחייה"
בשורש זה מעלה האברבנאל דיון יסודי העוסק במועד תחיית המתים, האם היא תהיה "אחרי שימותו האנשים כולם והאדמה תהיה שממה ואז יחיו המתים" או שמא תהיה עוד כשחלק מהאנשים חיים.
את התשובה לשאלה הזו תולה האברבנאל בדברי התנא 'הילודים למות', היינו שכאשר יהיה דור שבו 'יתמו להוולד הילודים העתידים למות' אז חלק מהמתים יחיה, ודבר זה הוא כוונת חז"ל 'אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף' (יבמות סב, ע"א), עד שיכלו כל הנשמות שאמורות להוולד בעולם, אז יחיו המתים.
השורש השלישי
"בצורת התחייה ואמתתה"
האברבנאל דן בשורש זה כיצד תהיה תחיית הגופים, הרי יש ובמותם נמוקו אביריהם והתערבו במקור ממנו הגיעו כמו שיבת הבשר לעפר, או גם מי שאכלוהו חיות רעות ונתערב בשרו בבשרם, כיצד יחיה. על כך עונה האברבנאל "למה נכחיש הנס הזה יותר מכל הנפלאות שספרה תורה", פריש הדבר שכפי שהבורא עושה ניסים גדולים בדברים אחרים כך יעשה מעשה פלא באותה המידה גם בתחיית המתים ויקום כל אדם עם הגוף שהיה לו קודם שמת, ואפילו עם אותן התכונות שהיו לו קודם, הכל ישוב כבראשונה, ומוסיף ששורש התחיה יהיה מעצם הלוז שלא נהפכת לעפר כלל כפי שאמרו חז"ל (קהלת רבה פרשה יב).
את שורש זה תולה האברבנאל בדברי התנא 'והמתים להחיות', שאותם אנשים עצמם שמתו הם יקומו בתחית המתים, אותו הגוף ולא דבר חדש.
השורש הרביעי
"באיזה זמן מזמני האדם יקומו בתחייה"
האברבנאל דן בשאלה באיזה גיל יקום האדם בתחיית המתים, שהרי "הגוף האנושי משתנה תמיד מיום אל יום", ועל כך כותב האברבנאל שיקומו כל אחד "באותו אופן ומצב שהיה האדם במותו" ואפילו יקומו עם מומין שהיו להם בחייהם ורק לאחר מכן יתרפאו, וכמו שאמר ריש לקיש בגמרא "עומדין במומן ומתרפאין" (סנהדרין צא, ע"ב).
וזה מה שכיוון התנא 'והמתים להחיות', כפי שמתו כך יקומו.
השורש החמישי
"מי ומי יהיו הקמים"
בשורש זה מבאר האברבנאל מי אלו הקמים בתחיית המתים, ועל כך כותב שיקומו "האנשים היותר רשומים בשלימות", ודבר זה נקבע עוד בחיי האדם, מי ראוי לקום ומי לא ראיו לקום.
ונרמז זה בדברי התנא "והמתים להחיות" בשעה שמת כבר נגזר אם יחיה.
השורש השישי
"הוא בתכלית התחייה"
פה שואל האברבנאל, למה יש צורך לשוב אל ה'גוף הנגוף' אם כבר יצאה הנשמה ממנו ועלתה למעלה למחיצתה? על כך כותב האברבנאל כי הרמב"ם כתב שאין לכך תשובה וכי זהו רצונו יתברך. אך האברבנאל לא מסכים עם תשובה זו והוא כן דורש אחר הסיבה שתניח את הדעת, לכך הוא מביא מדברי הראשונים, בניהם הרמב"ן ורב חסדאי, שכתבו שיש לאדם לחזור לגוף כדי לזכות לעמוד בדין על המעשה ולקבל את השכר האמיתי המגיע לו, שכן האיך תקבל הנשמה את השכר לבדה כאשר הגוף היה גם הוא שותף אל המעשה?.
ולכך כיוון התנא באומרו 'והחיים לדון', שיש לעשות הדין לאחר תחיית המתים ולא קודם לה כשנמצאת רק הנשמה לבדה.
השורש השביעי
"בדור האנשים אשר בימיהם תהיה תחיית המתים מה יהיה עניינם"
על שאלה זו מביא האברבנאל כמה שיטות, יש האומרים כי מי שמת קודם לתחיית המתים יקום ומי שחי אז לא ימות אלא ימשיך לחיות, ויש האומרים כי ימותו כל האנשים ויקומו כולם יחד, ויש האומרים שיחיו חיים ארוכים וימותו בסופם ויקיצו לחיים נצחיים. מכל מקום, דעת האברבנאל היא שמי שמת קודם יקום לתחיה והחיים ימשיכו בחייהם ולא ימותו.
ואת פירוש זה הוא תולה בדברי התנא 'והמתים להחיות והחיים לידון' מי שמת יחיה ומי שחי רק יעמד לדין אך לא ימות.
השורש השמיני
"תכלית תחיית המתים לקבוץ הגלויות"
האברבנאל מוסיף כי ישנה תכלית נוספת לתחיית המתים והיא לצורך השבת הגלויות כולן לארץ ישראל, וכמו שנאמר "כי הנה בימים ההמה ובעת ההיא אשר אשיב את שבות יהודה וירושלים וקבצתי את כל הגויים…ואת ארצי חלקו" (יואל ד, א-ב) וכן כתוב "הנה אני פותח קברותיכם והעלתי אתכם…אל אדמת ישראל. וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם…", (יואל ד, יב-יג).
ועל ידיעה זו אמר התנא 'לידון לידע' שהידיעה ההיא שיודעים שה' הוא האלוקים בזה שמעלה הקמים לארץ, היא תכלית תחיית המתים.
השורש התשיעי
"שהמתים בתחייה יכירו אנשי ביתם וקרוביהם מדור החיים"
בשורש זה מבאר האברבנאל כי הקמים יכירו את בני משפחתם ויהיו באותה ההכרה שהיו בחייהם. וראיה לדבר ממה שנאמר "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג, כג-כד) ואם לא יכירו האחד בבן משפחתו כיצד ישוב לב בנים על אבות ולב אבות על בנים?.
את שורש זה מוצא האברבנאל במה שאמר התנא 'לידע' שתהיה ידיעה בתחיית המתים.
השורש העשירי
"כדי שכולם פה אחד יעידון ויגידון 'ה' הוא האלהים' ומשה אמת ותורתו אמת"
האברבנאל מבאר שיש תכלית לתחיית המתים לפיה כולם יכירו בגדלות ה' יתברך ובמלכותו, וזה יתרחש כאשר יראו הקמים את כל אבות אבותיהם ואת הנביאים שקמו בעבר לישראל, ו-"זהו התכלית האמתי והגדול שבתכליות תחיית המתים".
ועל כך כיון התנא באומרו 'להודיע ולהודע', שהמתים יודיעו לבני האדם שה' יתברך הוא האלוקים, 'והוא היוצר' ו'הוא הבורא' ו'הוא המבין' ו'הוא העד והוא הדיין'.
השורש האחד עשר
"בפועל התחייה"
כעת עוסק האברבנאל בצורת התחייה שתהיה, שכן יש שכתבו שהתחייה תהיה בחלקים ואל בבת אחת. על כותב האברבנאל שאין הדבר כך, אלא יקומו כל הקמים בתחיית המתים בפעם אחת ויתחברו אל אנשי העולם המיושב. וכמו שבריאת האדם הראשון היתה בבת אחת, כך גם תחית המתים שהיא כבריאה תהיה בפעם אחת, שנאמר 'אני אמית ואחיה' (דברים לב, לט) וכמו שברא אלוקים את האדם כך יחיה את המתים.
ונזכר הדבר בדברי התנא שאמר 'הוא היוצר, הוא הבורא', כפי שיצר את האדם בבת אחת כך יקים את המתים לתחיה.
השורש השנים עשר
"לעתיד לבוא, אחר שיחיו המתים הוא יום הדין הגדול שבו כל העולם נידון"
האברבנאל אומר כי לאחר תחיית המתים יהיה יום הדין הגדול (בשונה מדין ראש השנה בכל שנה ומדין שאדם נידון לאחר מיתתו בצאת הנשמה מהגוף), וזה ושנאמר במכילתא (דר"י, בשלח, מסכתא דויסע פרשה ד) "אם תזכו לשמור את השבת תנצלו מגזירת פורענויות ומיומו של גוג ומגוג ומחבלי של משיח ומיום הדין הגדול".
וזה נכלל בדברי התנא 'הוא הדיין, הוא הבעל דין, הוא העתיד לדון', כשהוא הדיין הולך על דין של ראש השנה, הבעל דין הולך על דין שלאחר מיתת האדם, והוא עתיד לדון זהו הדין הגדול שלעתיד לבוא.
השורש השלושה עשר
"הוא בחומר התחייה"
כעת עוסק האברבנאל בשאלה מי אלו שיזכו לקום בתחיית המתים בפועל, ואומר כי דעתם של ראשונים רבים שיקומו רק הצדיקים מבני ישראל וכפי שנאמר במדרש "גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים, אבל תחיית המתים לצדיקים בלבד" (בראשית רבה פרשה יג במעט שינוי ממה שהביא הרב). אך דעתו אינה כן, הוא סבור שבתחיית המתים יקומו גם מבני ישראל כולם אך גם מאומות העולם, שכן כך יהיה ניכר גודל ה' שכן הרשעים שיקומו ויעשה איתם דין ואם לא תכבה הם ילמדו לשאר בני האדם את אמונת השם, וזהו שאמר המלאך לדניאל (דניאל יב, ב) "ורבים מישני עפר יקיצו", רבים מהם ולאוו דווקא הצדיקים מבני ישראל, ומה שחילקו בין צדיקים לרשעים הוא שצדיקים יזכו לשכר כשיקומו ותהיה להם תועלת רבה בתחייה ואילו הרשעים יענשו גם כן לאחר התחייה ולא יהנו ממנה.
וזהו שאמר התנא "שאין לפניו עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד, שהכל שלו", שכולם יהיו מיושרים לעבודתו יתברך כשיראו את הדין שיעשה ברשעים בתחיית המתים.
השורש הארבעה עשר
"שהקמים בתחייה יאכלו וישתו וימותו כשאר בני האדם, ונפשם ישובו לעולם הנשמות ושם יקבלו את שכרם ואת עונשם כפי דינם"
האברבנאל דן בשאלה כיצד יחיו האנשים לאחר התחייה, הוא מביא כמה שיטות בדבר, חלק טוענים שיקומו בתחייה ויחיו כמו קודם שמתו עם אכילה ושתיה וכיוצא בה עד שמשם, לאחר אריכות ימים, יעתקו אל נעימות העולם הבא שיעלו לשם בגוף ונפש יחד, כך היא דעת הרס"ג והרמב"ם. אך דעת הרמב"ן שבתחיית המתים לא יחיו כמו קודם למיתה אלא יתענגו רק מזיו השכינה ובתענוג רוחני אך לא יהיו להם הנאות גשמיות.
דעת האברנאל היא כהרמב"ם ומאריך בראיות לכך, וכותב שזאת גם כוונת התנא באומרו "ואל יבטיחך יצרך שיש בשאול בית מנוס לך" אלא ש'על כורחך אתה נוצר' זאת תחיית המתים, 'ועל כורחך אתה נולד' זה מרמז על שיחה האדם לאחר תחית המתים כפי שהיה קודם לכן, כמו נולד גמור עם כל חלק החיים הגשמיים 'ועל כורחך אתה חי' בצרכי החיים ולם 'ועל כרחך אתה מת' שאחרי התחייה ימותו שוב ויעלו כולם לעולם הנשמות ושם 'אתה עתיד ליתן דין וחשבון', שזהו השכר והעונש בגן עדן וגיהנום של מעלה.
• • •
כמובן שכל הכתוב הוא תמצית דברי האברבנאל שם ועל כל שורש האריך הרב בראיות למכביר, אך מספיק הדבר כדי לתת לנו נקודת מבט מקיפה על אשר יקרה אותנו באחרית הימים.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
מקור: פרטים רבים נלקחו מתוך המבואות המקיפים לספר נחלת אבות שבהוצאת יד הרב ניסים, תשע"ה. ועל כך תודתי נתונה להם.