שירה מהמקור | על מנהג האכלת הציפורים בשבת-שירה

שירה מהמקור | על מנהג האכלת הציפורים בשבת-שירה

אחד ממנהגי ישראל הידועים והנפוצים בשבת שירה הוא להניח מיני מאכל ומזון, חיטים או קאשע, לפני הציפורים. נסקור בקצרה את צדדי ההיתר והאיסור שבמנהג, את נימוקיהם, וכן את הרמזים והסגולות הכרוכים בו, בבחינת "תן לחכם ויחכם עוד".
מנהג המהר"ל
אחד המקורות הראשונים למנהג זה מיוחס למהר"ל מפראג זי"ע, כפי שמובא בספרים:
ביום זה, שהיה מכונה 'שבת שירה', ביקש המהר"ל מהמלמדים לספר לילדים על קריעת ים סוף, על הדרך שבה הציפורים זימרו ורקדו בזמן שמשה רבנו וכלל ישראל – אנשים ונשים – אמרו שירה. הילדים, כך מסופר, קטפו פירות מן האילנות שבים והאכילו בהם את הציפורים המזמרות.
המהר"ל היה מנחה את הילדים להשליך גרגרי קאשע (כוסמת) לעופות ולציפורים, זכר לאותם פירות שהילדים האכילו בהם את הציפורים בזמן קריעת ים סוף. לאחר מכן, נהג לברך את הילדים ואת אבותיהם שיזכו להכניס את בניהם לתורה, לחופה ולמעשים טובים."
מדוע נותנים מזון דווקא לציפורים?
המהר"ל מפראג מסביר שהציפורים זכו למאכלים בשבת שירה משום שגם הן זימרו עם בני ישראל על הים, וילדי ישראל האכילו אותן בפירות שצמחו להם בדרך נס.
הרה"ק רבי פנחס מקאריץ זי"ע מוסיף ב"אמֵרי פנחס" (שבת ומועדים, רכ"ג–רכ"ד) כי הציפורים הן היצורים היחידים, מלבד האדם, שמסוגלים לשיר. השירה נובעת מן האוויר, והציפורים שולטות בו. לפיכך, בשבת שירה מעניקים להן מזון כהכרה בשירתן.
בספר "אזור אליהו" (סוף פרשת בשלח) מובא שהמנהג לתת לציפורים "קאשע" קשור לרמז הלשוני: קאש"י = נוטריקון של "שמע י' קולי אקרא". הציפורים מזמרות בקול, ובהתאם לפסוק "עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ" (שיר השירים ב, יב), הן מקבלות את חלקן בשבת זו.
על פי הרה"ק רבי מנחם מנדל מרימנוב זי"ע והרה"ק מלובלין זי"ע, הסיבה הנוספת למנהג היא סיפור דתן ואבירם: בליל שבת הם פיזרו מן במטרה להכשיל את משה רבנו, אך הציפורים אכלו את המן לפני בוא הבוקר ומנעו את ההכפשה. כגמול על כך, זוכות הציפורים למזון בשבת זו, שבה קוראים את פרשת המן.
בהמשך לכך, בספר "הדרת קודש" (דף מ') מובא שהמנהג להניח חיטים לפני הציפורים נובע מכך שהמן דמה לחיטים, כפי שפוסק החיד"א בספרו "נחל קדומים".
בספר "מטעמים" (ערך שבת, אות ג) מובא רמז נוסף: ישראל היו נתונים בדין בזמן קריעת ים סוף, אך נצלו בזכות התורה. המילה "קשיא" (מלשון "דין קשה") מרמזת לכך, והציפורים מסמלות את התורה, שכן נאמר בגמרא (ברכות) כי "אין עוף אלא תורה". בנוסף, המילה "ציפורים" קרובה למילה "צירופים", רמז לצירופי האותיות שבתורה, שבזכותן נמחל לישראל.
המצדדים לאיסור
ה"מגן אברהם" (שכ"ד, ס"ק ז) פוסק כי המנהג אינו נכון, משום שאין חובה לספק מזון לציפורים. דבריו הובאו גם ב"שלחן ערוך הרב" (שם, ס"ק ח) וב"משנה ברורה" (שם, ס"ק ל"א). היעב"ץ בסידורו (חודש שבט, אות י"א) אף מכנה זאת "שטות ואיסור". כמו כן, בספר "נוהג כצאן יוסף" (פרשת בשלח) מזהירים מפני הנוהג להניח חיטים לציפורים, בשל האיסור להאכיל בעלי חיים שאין מזונותיהם מוטלים על האדם.
רבים מגדולי ישראל ביארו את יסוד המנהג והגנו עליו. בספר "תוספת שבת" נאמר כי כיוון שהדבר נעשה לכבוד מצווה – זכר לשירת הציפורים על הים – אין להחמיר בכך. ב"עולת שבת" (שכ"ד, ס"ק י"ז) וב"מנחת אלעזר" מובא טעם נוסף: בחורף קשה לעופות למצוא מזון, ולכן מותר להאכילם.
המצדדים להיתר
– ה"חוות יאיר" ב"מקור חיים" (שכ"ד) כותב שהאיסור חל רק כאשר נותנים ישירות לציפורים, אך אם מניחים את המזון בסמוך, והן לוקחות בעצמן – אין בכך בעיה.
– ה"אשל אברהם" (סי' קס"ז) מציע לתת את המזון על ידי קטן. כך הורה גם בעל "שבט הלוי" (מובא ב"מבית לוי", גל' ו', עמ' נ').
– בספר "מנורה הטהורה" (להגר"י עוזיאל מייזליש זצ"ל, תלמיד המגיד ממעזריטש) נאמר כי כל החשש הוא שמא יצודו את העופות, ולכן אם מניחים את הפירורים בהיעדרם – אין בכך איסור.