מרן השפת אמת מגור זצ”ל | שביבים בשולי האדרת לרגל 120 שנה לפטירתו

תולדותיהם של צדיקים
רבי יהודה אריה ליב אלתר, ה"שפת אמת" מגור, היה מנהיג בולט ומשפיע ביהדות פולין (בסוף המאה ה-19) הוא נולד בכ"ט בניסן ה'תר"ז, וגדל בבית סבו, ה"חידושי הרי"ם". לאחר פטירת סבו, הוא התמנה לרב העיירה גור, ובהמשך הפך לאדמו"ר, והנהיג את חסידות גור, והפך אותה לחסידות המרכזית בפולין. ה"שפת אמת" נודע בכתביו העמוקים, שזכו להערכה רבה בעולם החסידי והדתי ציוני כאחד. הוא נפטר בה' בשבט ה'תרס"ה, והותיר אחריו מורשת תורנית עשירה וקהילה חסידית מהגדולות בעולם.
כי תאמר אלי שאהו בחיקך
שעות קבועות היו לו לקבלת קהל, לשמוע את בקשותיהם ולתת להם תשובות ועצות. דרכו בקודש הייתה לקבל את מאות ואלפי האנשים שבאו אליו יום יום כך: הוא עמד בפתח הדלת, נשען על ארון הספרים, מוכן ומזומן לשמוע ולהשיב. רגיל היה לומר על עצמו: "הנני עומד אצל הדלת עם ארבעת חלקי השולחן ערוך", כי כל חלקי השולחן ערוך שגורים היו בפיו. "איך אפשר לתת תשובה לאיש אם אין זוכרים את כל השולחן ערוך על פה?" – אמר פעם בעת שיחתו עם אחיו.
בעמדו ליד פתח הדלת של חדרו בשעת קבלת חסידיו, היו פניו האצילות מביעות את כל סבל האומה הרוויה ייסורים ויגון. צרתם של ישראל הייתה צרתו, והוא לא ישב ולא נח עד שקיבל את כל האנשים שצבאו על פתחו. הוא לא האריך בדיבור עם כל אחד – די היה לו לעיין בפתק שהגיש לו המבקש ולהסתכל בפניו. כך כבר ידע את כל אשר על לב האיש העומד לפניו. בשיקול דעת מהיר היה משיב את תשובתו, שהייתה תמיד קולעת לאמת. אותה מהירות ניכרה בכל הליכותיו, וכך היה זריז גם במחשבתו ובהחלטותיו.
"יישוב הדעת לוקח אצלי זמן של הליכה מן השולחן עד לתנור שבחדר" – היה אומר על עצמו.
עוד קודם שנעשה אדמו"ר, ישב פעם בסעודת מלווה מלכה עם החסידים ושרו יחד את הזמר "אליהו הנביא". כשהגיעו לחרוז "אשרי מי שראה פניו בחלום", שאל אותו אחד החסידים אם ראה כבר פעם את אליהו הנביא. השיב לו מיד: "מדוע אתה שואל דווקא על ה'אשרי' הזה, ואינך שואל על 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים'?"
הוא היה הצעיר שבין אדמו"רי דורו, ואלפי צעירים דבקו בו. היה מקבלם קבוצות-קבוצות, ומקדיש להם זמן מיוחד לשיחותיו עימם. כאב רחום היה להמון חסידיו, כרופא לפצעי נפשם. על כן רחשו אליו אמון מוחלט, והיו פותחים לפניו את כל ליבם, משתפים אותו בצרותיהם ודאגותיהם. הוא, בסבלנות ובהבנה, עמד והקשיב לכל אחד.
מעולם לא כעס על שמטרידים אותו כל כך הרבה. ואם עמד לפניו אדם שלא יכול היה לפתוח את פיו מרוב יראת הכבוד, היה מעודדו במבט עיניו ואומר לו: "דבר כל אשר על ליבך, כי לכך העמידוני פה…"
ספרא וסייפא
"בשנה האחרונה לחיי הרבי מגור בעל ה"שפת אמת" פרצה מלחמה בין רוסיה ליפן. מאות אברכים מחסידיו שהיו בגיל הגיוס נלקחו לצבא הרוסי ונשלחו לשדות הקרב. חרד הרבי לגורל חסידיו אנשי הצבא, ובמשך אותם הימים שבהם שהו האברכים בחזית, לא עלה בלילה על מטתו, אלא שוכב היה על הרצפה הקשה, כשרק חלוק מוצע תחתיו. אותו חלוק רטוב היה, שכן ספג לתוכו את הדמעות ששפך הצדיק על הצרה שבאה לישראל. והחסידים, אמנם גופם היה בחזית, אך לבם היה אצל רבם. מתוך החפירות המבוצרות היו משגרים לצדיק חידושי תורה שחידשו בין קרב אחד למשנהו, ותוך כדי כך היו משלבים במכתביהם את כל הקורות אותם בשדה המערכה. הגדיל לעשות אחד האברכים ששיגר מקו החזית אל הרבי פלפול ארוך ומסובך בדברי הרבינו יונה בברכות.
על אגרתו השיב הרבי בעל השפת אמת באגרת, וכך פתח וכתב: "הַעֲדֹתי בכם היום את השמים ואת הארץ…" (דברים ל,יט) "העידותי" – מלשון עדי וקישוט. ורוצה לומר: קישטתי בכם, ביהודים שכמותכם, את השמים ואת הארץ…"
בצרתם לו צר
מעשה באברך אחד שבא עם קבוצת אברכים כמוהו לדבר עם הרבי בדברי חסידות. כשיצאה הקבוצה הזאת ובאה קבוצה אחרת, נכנס עמם האברך שוב. כשהבחין בו הרבי, לו: "מה עם הקבוצה הראשונה? האם כבר סיימת לעבוד את אשר דיברתי איתם?"
יחס אבהי היה לו לחסידיו הצעירים, הם היו באים אליו כאל אביהם ומשיחים לפניו את כל דאגותיהם.
בא אברך לפניו והתאונן שמוציאים עליו דיבה רעה. שאלו הרבי: "מה אתה חושב על עצמך?" השיב האברך: "אני עצמי – אשרי מי שחושדים בו ואין בו." אמר לו הרבי: "מוטב שתחזיק את עצמך באשרי יושבי ביתך, ולא תלך למקומות בלתי מתאימים, ואז מובטח לך שלא ירננו אחריך."
דרכו הייתה לבחון כל אברך שנכנס אליו במבט. פעם נכנס אליו אברך אחד, ומיד הכיר בו שאין תוכו כבר. כדי שלא להלבינו אמר לו: "המתן כאן קצת, ואחר כך תצא ותאמר לחבריך שדיברת עמי בחסידות."
בדברו עם הצעירים בחסידות, ביאר להם פעם את הכתוב "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל", ואמר שמשמעות הדברים היא: אין ישנים אלא שומרים על הייחודיות.
"והשכמת שחרית וערבית" נאמר. השכמת שחרית – מובן, אבל השכמת ערבית איך? – שאלו אברך אחד שבא אליו להתאונן שאינו יכול להשכים בבוקר. הסביר לו הרבי: "הכוונה היא שאם משכימים לישון מוקדם, אפשר להשכים בבוקר.
תל תלפיות
פעם התאונן לפניו חסיד זקן על שכחה. אמר לו הרבי: "צריכים לתת שבח והודיה להשם יתברך, שנותן שכחה לעת זקנה, כדי שנוכל לקבל את כל המאורעות שעוברים עלינו.
ושוב מעשה באב שלא ירצה לתמוך בבנו, ובא הבן להתאונן לפני הרבי. שלח הרבי לקרוא לאביו ושאל אותו מפני מה אינו תומך בבנו במצבו הקשה. השיב האב בפשטות: "מפני שאין לי." הדבר היה בערב שבת פרשת בהעלותך. אמר הרבי: "בפרשת השבת קוראים שבשעה שבני ישראל דרשו ממשה במדבר בשר, אמר משה רבנו אל ה': 'האנוכי הריתי את העם הזה, אם אנוכי ילידתיהו וגו'? מאין לי בשר לכל העם הזה?' וקשה: למה קשר משה את טענתו 'מאין לי בשר' עם 'האנוכי ילדתיהו'?"
משמע מכאן שהאב המוליד את בנו מחויב לפרנסו, ואינו יכול לפטור את עצמו באמירה 'אין לי'. האב מחויב על פי התורה הקדושה לפרנס את בנו התלוי בו בפרנסתו.
שנא את הרבנות
הרבי היה שונא את הרבנות תכלית השנאה. הוא עצמו היה מתפרנס ממסחר שניהלה אשתו. לאברכים בני תורה באים לשאול ממנו עצה בענייני פרנסה היה מייעץ לעסוק במסחר או במלאכה, ובלבד שלא יעשו את התורה קרדום לחפור בו.ומעשה באברך שהרבי שאלו במה הוא עוסק, והשיב שהוא אוכל מזונות אצל חמיו. אמר לו הרבי: "עסק יפה הוא…"
אחד מחסידיו הנלהבים השתדל אצל קהילת וורשה להשיג משרת רב עבור בן תורה מחסידי גור. לאחר השתדלות מרובה, כאשר הסכימה הקהילה לקבל את הרב, נסע החסיד אל הרבי לקבל את הסכמתו. שמע הרבי והניע את כתפיו בתנועת ביטול. העז החסיד ושאל: "ומי, אם כן, יהיו הרבנים?" "אלה שלא ישאלו את פי" – השיב בקיצור.
גדולה הייתה השפעתו על חסידיו ורבה הייתה אמונתם בו. מסופר שכאשר גזרה מלכות רוסיה על הרבנים להיבחן בידיעת לשון המדינה, בא אחד מחסידו לשאול את פי הרבי מה לעשות. אמר לו הרבי: "הייתי מקנא בך יותר אילו נעשית סנדלר." לימים, בא אותו רב והביא לרבי זוג נעליים מעשה ידיו.
תורת ארץ ישראל
ארץ ישראל תופסת מקום גדול בתורותיו החסידיות של השפת אמת. הוא אינו מזניח אף הזדמנות הבאה לידו לבאר פסוק זה או אחר, והוא הולך ומטעים, חוזר ומרגיש את ערכה של הארץ ושל המצוות הקשורות בה. הוא חוזר ומדבר על הקשר הטמיר והנצחי שבין עם ישראל לבין אדמת ישראל.
"ארץ ישראל נועדה לעם ישראל מששת ימי בראשית" – אומר הוא, בבארו את הכתוב בפרשת בלק: 'כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו'. לפי פשוטו – אומר השפת אמת – בלעם ראה בנבואה שכל צור וגבעה בארץ ישראל נועדו לבני ישראל. ואין זה מקרה שהקב"ה הנחיל את ארץ ישראל לאבותינו, כי היא יועדה להם מיום בריאת שמים וארץ. יסוד העולם הייתה ארץ ישראל ובית המקדש.
'ומי מנה עפר יעקב' – פירושו המצוות שמקיימים בעפר, המצוות שהן חובת הקרקע ונוהגות בארץ. הן תיקונים השייכים לארץ ישראל, ואין מי שיתקנם זולת בני ישראל.
אך בכך אין די. הוא הולך ומטעים את הקשר שבין העם והארץ ביתר העמקה, ומראה כיצד התכונה העיקרית של הארץ – קדושתה, וכן התכונה העיקרית של העם – קדושתו, מתגלות ומתממשות רק כאשר שניהם צמודים זה לזה, כאן בארץ, בקדושה נוגעת בקדושה.
"אמנם קדושה מיוחדת נתקדשה ארץ ישראל מששת ימי בראשית" – כותב הוא וחוזר על כך במקומות רבים – "כי ארץ ישראל הוא המקום השורשי לכל המקומות, כדכתיב:'מציון מכלל יופי', והיא בחינת 'אבן השתייה' שמשם הושתת העולם. ולכן חל עליה שמו יתברך, והיא כלי מחזיק ברכה בעולם, ונקראת 'שלום'."