"לשונות בחרדל" | 'הנוסע המתמיד' בשיחה מרתקת עם הסופר והמבקר גיל חובב

יש דברים רבים שאפשר להצביע עליהם כמשמעותיים בחייו של אדם, בין אם זה דברים בהם קיום הגוף תלוי, כדוגמת אכילה ושתייה, שינה ומנוחה וכיוצא באלה, ובין אם אלה דברים שנפשו של אדם תלוייה בהם, כדוגמת תיקון המידות, חברת אנשים טובים וכמובן 'חיים שיש בהם יראת שמיים'. אבל גם את אלו וגם את אלו יש לבסס על דבר אחד, הלמידה.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
כל דבר שנעשה יש ללמוד כיצד לעשותו. האדם, בשונה מבעלי חיים, נולד ללא כל יכולת להיות עצמאי, הוא תלוי בחסדיהם של סובביו ולמעשה עליו ללמוד כל דבר ודבר כיצד נכון לעשותו. וכך אנו לכל מהלך חיינו ממשיכים בלמידה, לומדים כיצד ללכת, כיצד לדבר, כיצד להגיב וכיצד לא להגיב מה מותר ומה אסור וכן הלאה.
אך לכל התהליך מתלווה מערך של בדיקה-בקרה, לפיו האדם לא סומך על הנלמד בעיניים עצומות אלא בודק עצמו לראות האם אכן הדבר כך או שמא אחרת. יש אנשים שיודעים לעשות זאת טוב ולבחון כל דבר לעומק ויש שפחות. אך ישנם כאלו שלא רק שהם בקיאים ומכירים בבדיקה הדרושה לדבר הנלמד אלא הם אף יודעים לעשות זאת עבור אחרים וגם פרנסתם בכך, אני מדבר על המבקרים.
ביקורת היא דבר מורכב, מחד אדם צריך להכיר טוב את הדבר עליו הוא מביע דעה, שאם לא כן מה משמעות יש לדעתו בעניין. ומאידך עליו לנהוג במשנה זהירות, שפעמים רבות מושא הביקורת ממתין למוצא פיו בכליון עיניים ויש להיזהר ולהעביר את המסקנות בצורה נעימה אך לא סלחנית ומתפשרת, ועל המורכבות הזו אחראים המבקרים.
השבוע שוחחתי עם אדם מיוחד ונעים הליכות אשר ידיו רב לו בתחום הלשון – גיל חובב. גיל הוא סופר, עיתונאי, שף, מגיש ועורך ישראלי, הידוע בכישרונו הייחודי לשלב בין אהבתו לתחום הקולינרי, לשפה העברית ולתרבות הישראלית. הוא נחשב לאחת הדמויות המשפיעות בעולם הקולינריה המקומי, ומשלב הומור, שנינות וחום אישי בעבודותיו. לאורך השנים הוציא חובב מספר ספרים אהובים, בהם מתכונים, סיפורי משפחה ופרשנויות אישיות על החיים בישראל. בנוסף, הוא נצר לשושלת משפחתית מפורסמת – הוא נכדו של אליעזר בן יהודה.
היחס לאליעזר בן יהודה בקרב רבני ירושלים של אותם הזמנים היה קשה, בעיקר בגלל התבטאויות שלו כנגד המסורת הדתית והסתיגויות פומביות שלו ממנה שאותם ראו ככפירה. אך ישנו פן נוסף כפי שאמר הגר"ח זוננפלד לר' משה בלוי בשיחה שהיתה להם: "כלום אתה חושב שאין לו שום צד זכות, בזה שהנהיג את הדיבור בלשון הקודש? אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, ואפילו שכר שיחה נאה, אין עבירה מכבה מצווה, וזכות אינה בטילה אפילו באלפי אלפים חובות'" (על חומותיך ירושלים, עמ' קטו).
"עברי דבר עברית והבראת!"
אשמח שנתחיל מהשורשים, מה מקור המשפחה שלך?
"משפחתו של אבי, משה חובב, עלו לארץ בעליית 'אעלה בתמר' במאה ה-19 מתימן. הם עלו ברגל מצנעא דרך חצי האי ערב עד לסילוואן – כפר השילוח, לשכונה התימנית שהיתה שם. מלבדו היו במשפחה עוד אח וחמש אחיות. את שם המשפחה עברתה דודתי ראומה, שהיתה קריינית בכירה, שדרנית ועורכת בקול ישראל, ממחבוב לחובב בגלל שהרדיו היתה דרישה לשמות משפחה עבריים ובעקבותיה הלך גם אבי.
"סבי, חיים מחבוב, היה סופר סת"ם ושליח ציבור. כשהגיע לארץ הלך ללמוד אומנות בבצלאל, חלק מעבודותיו עוד שמורות במוזאון ישראל, יש ממנו שם למשל קישוט סוכה שעשה וגם יצירות שונות כולל 'שויתי' מעשה ידיו אך הפרוטה לא היתה מצוייה בכיסו. הוא אף הדפיס כמה ספרים בניהם ספר שירים בשם 'שוועת חיים' שעותק ממנו שמור איתי.
"בנוסף, יש שני ספרי תורה שנשתמרו ממנו, האחד נמצא בירושלים בבית כנסת חאג'י יחזקאל והשני נמצא בסאן דייגו אצל בן דוד שלי, בן של הבת הבכורה של סבי. מעניין לציין שסופרי הסת"ם התימנים היו כותבים את הסת"ם שלהם על הברכיים". אביך היה איש תקשורת נודע שקולו מייצג את השנים המוקדמות של הרדיו, איך הוא הגיע לתחום למעשה?
"אבי היה בהתחלה קריין ברדיו קול ישראל, לאחר מכן נעשה לראש הקריינים ולמנהל הרדיו. הוא הקליט בקולו את קריאת שמע הנודעת שמשודרת בקול ישראל בשעה שש בבוקר, הוא שימש כקריין קול-ישראל במשך כ-30 שנה, הקליט פרקים רבים מהתנ"ך בשידור, דיווח על מלחמות ואירועים מרכזיים כדוגמת ההכרזה על שחרור ירושלים, וקולו חזר ונשמע בטקסים ממלכתיים באותם הימים.
"אמי, דרורה, היתה בתם של לאה אבושדיד ואיתמר בן-אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה. היא ואבי היו עובדים יחד בקול ישראל, הוא כקריין והיא מעורכת ובהמשך למנהלת.
"אמי נפטרה בגיל 59 ולאחר מותה אבי נישא בשנית בקופנהגן שבדנמרק, באותה החתונה הרב המקדש היה רב ממוצא תימני, ואני שאיני חובש כיפה עמדתי ליד החופה ללא כיפה, הרב ניגש אלי ושאל אותי למה אני לא שם כיפה, עניתי לו שאיני חובש כיפה והכיפה שלי היא 'כיפת השמיים', הרב הסתכל עלי ואמר: "בחור צעיר, כיפה כל כך גדולה לראש כל כך קטן?", נהנתי מאוד מהדברים שלו ואמרתי לו שמכאן והלאה אשים כיפה, למדתי את השיעור שלי.
"אבי, למרות הקול הסמכותי שלו ששידר רצינות, היה אדם מאוד רך ובעל חוש הומור מיוחד ונימוסים מצוחצחים. היו אומרים שהוא לא היה מנהל טוב ברדיו, והסיבה היא שהוא לא היה אוהב לרדות באנשים. אני זוכר סיפור ממנו שבאחת השנים בערב פסח הגעתי ללשכה שלו שהיתה ברחוב הילני המלכה ושם מצאתי את אבא שלי עומד עם הבגדים המכובדים שלו כשמכנסיו מקופלות עד מתחת הברכיים והוא מתרוצץ עם דלי כשהחדר מלא במים, כשהגעתי הוא ביקש את עזרתי וציין כי המנקה שם היה לחוץ מאוד לקנות דברים לקראת החג, אבי שראה את הלחץ בו המנקה היה שרוי אמר לו שהוא יכול ללכת ואבי יעשה את השטיפה במקומו, וכך עשה. זה סיפור שמלמד אותך מה חשוב בחיים".
כמו שהזכרת, גם אימך הגיע ממשפחה של אנשי לשון, מאיפה ירשת את ההקפדה והשפה הנקייה והמדוקדקת בה אתה משתמש?
"למרות שאימי הגיעה ממשפחת בן יהודה, את העברית הצחה ירשתי דווקא מאבי. הסיבה לכך היא שמצד אימי היה חשוב שנדבר במילים עבריות ולא לועזיות ודיברו בשפה יפה כמובן אבל לא הקפידו על שגיאות לשון. אצל אבי הדקדוק היה חובה והוא הקפיד וחינך אותנו לזה ב'מלמד הבקר' ממש וממנו למחשה חונכתי לכך". אשמח לשמוע על משפחתה של אימך, מעט מתולדותיה.
"אבי המשפחה, אליעזר בן יהודה, נולד בשם אליעזר יצחק פרלמן. הוא נולד בעיירה לוז'קי שבוינה (עליה כתב כי היא 'עיירה רעועה ומלאת בוץ'). הוריו קיימו אורח חיים חרדי-חסידי, אליעזר עצמו למד גם כן בישיבה בהגיעו למצוות. בשנות בחרותו נחשף לתנועת ההשכלה והושפע ממנה ומשם התרחק מהמסורת.
"מעניין לציין כי למרות היותו יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, ועל אף שכידוע עורר את חמתם של רבים מהציבור החרדי באותם הימים, הוא עדיין היה מקושר לרבנים שונים איתם שמר על קשרי ידידות, כדוגמת הראי"ה קוק, הוא אף רצה מאוד שאת הציונות ינהיג הרב הראשי כפי שבמדינות המזרח הנהיג את היהדות 'החכם באשי'. הוא אף מציין בכתביו שבהגיעו לארץ קיבל על עצמו לשמור תורה ומצוות ולהניח תפילין וכך נהג בשנותיו הראשונות, הוא גם גידל פאות וזקן.
"המחלוקות הראשונות שלו עם רבני ירושלים היו בנוגע לנושא כספי התרומות, הוא טען שעל היהודים שבארץ להתקיים בכוחות עצמם ולא להזדקק לתרומות מחו"ל ואף שלח מכתבים על מנת לעצור את התרומות, המעשים האלו עוררו בזמנו כעס גדול. לימים התרחק אליעזר בן יהודה עוד יותר והפסיק לשמור תורה ומצוות אף באופן גלוי כשהוא נמשך אחר המשכילים.
"יש סיפור מעניין מאותה התקופה, באחת השבתות התפלל אליעזר בן יהודה בבית הכנסת בירושלים, לאחר התפילה הזמינו אותו להשתתף בסעודת שבת שבה היו גם כן ת"ח ורבנים חשובים, לאחר הסעודה, בכדי לנסות ולראות האם הוא שומר שבת הציעו לו לעשן סגריה מקופסת סגריות שהיתה שם, אליעזר בן יהודה סירב להם ואמר שיהודי אינו מעשן בשבת, על אחת כמה וכמה יהודי החולה בשחפת שאף בחול לא יכול לעשן (הוא כידוע היה חולה שנים רבות במחלה זו)". בתוך שלל העיסוקים שלך אתה מוכר מתפקידך כמבקר מסעדות וכאיש של קולינריה, איך הגעת לתחום הזה?
"גדלתי בבית שבו מי שהיתה אחראית על הבישול היתה סבתי מצד האמא, האוכל היה פשוט ובסיסי ואפילו שגדלתי תחת סינרה לא נתנו לי לקחת חלק במטבח, הסיבה היא שהיא הגיעה מבית ספרדי, משפחת אבושדיד, ובמטבח הספרדי היה מקובל שהגבר מביא איתו שני דברים, לכלוך ומזל רע. רק לאחר פטירתה כשהייתי בן 19 התחלתי לבשל.
"אל עולם המסעדנות נקלעתי ממש במקרה. בשנות לימודי עבדתי בכמה עבודות במקביל כדי לשלם על הלימודים. המשכורות שקבלתי עדין לא הספיקו לי והוצע לי לכתוב במקומון ירושלמי שהיה אז בשם 'קול העיר', כשהגעתי שאלו אותי על מה אני רוצה לכתוב ואני עניתי שאני לא יודע ואשמח שיגידו לי. אמרו לי שהם מחפשים מבקר למדור האוכל, אני אמרתי שזה מתאים לי ויש לי בזה ניסיון וככה הכל התחיל. ולאחר שנים שעבדתי כעיתונאי ואף שימשתי בעיתונים רבים כסגן עורך וערכתי ביקורות אוכל בקשו ממני שאנחה תוכניות בישול וככה לאט לאט רכשתי יותר ניסיון בתחום והיום אני כבר מלמד אחרים לבשל, הכל מתוך הניסיון".
מה דרוש לאדם לדעת בכדי לכתוב ביקורת אוכל?
"כאמור, צריך להגיע עם ניסיון בסיסי בנושא עליו אתה כותב, ובנוסף, אם אתה כותב על אוכל רוסי למשל צריך שתבוא לאחר שטעמת את האוכל הזה כשהוא נעשה בצורתו המקורית וכך תוכל להשוות.
"אבל לדעתי התכונה החשובה ביותר שדרושה למבקר היא שמחת חיים. קשה לי לסבול את המבקרים החמוצים שתמיד נהנים לומר שבמקומות מסויימים מכינים את המנה בצורה הרבה יותר טובה ושאי אפשר לעשות את הדבר האמיתי וכדומה, מי שינהג כך ימאס על הקוראים לאחר זמן. מבקר צריך להיות בעל שמחת חיים, לאהוב אנשים ולעסוק במקצוע מתוך סקרנות והנאה. רק ככה אפשר להחזיק מעמד במשך שנים".
איך אתה יכול לדעת אם את המנות שהגישו לך לא שיפרו ביחס למה שמגיע בדרך כלל?
"גם אם יגישו לי מנה משודרגת, זה יהיה רק בזה שהמנה תהיה עם יותר בשר וכדומה, אבל הם לא ישנו את ההכנה של המנה, המרק ישאר אותו המרק. גם את הנחמדות לצורך החנופה אתה יודע לסנן תוך זמן קצר, תוכל להרגיש מה אמיתי ומה מזוייף".
למעשה, כאשר הכל טוב אז אין בעיות, מה אתה עושה כאשר האוכל לא טוב? איך מעבירים אז את המסר? הרי יש חשש גדול שהעסק עליו כותבים יפגע…
"העבודה של מבקר מסעדות היא לא ללכת למסעדה אחת ולכתוב עליה, הוא הולך לכמה וכמה מסעדות בפרק זמן ובסוף בוחר מקום אחד עליו הוא רוצה לכתוב. ולדעתי מהבחינה הזאת עדיף לבחור במסעדה שבה הכל היה טוב, הרי המלצות יביאו לקוראים תועלת אבל אכזבות לא יועילו הרבה.
"אבל למרות הכל, חלק מההסכם הלא כתוב שיש בין העיתונאי לקוראיו הוא שאם יש מסעדה שאכן צריך להזהיר מפניה אז כך יש לעשות. לכן אם הייתי במקום והיה שם טוב אני כותב על כך מיד, אבל אם הייתי שם ולא היה טוב אני לא ממהר לכתוב אלא הולך פעם נוספת ואם החוויה זהה אני כותב את המסקנות שלי בזהירות ומתוך הבנה שאותו המקום עשה בסך הכל כמיטב יכולתו ולכן יש לעדן את הביקורת ככל שניתן, אחרי הכל אנושיות חשובה הרבה יותר מאוכל".
אתה גם סופר מחונן, הספרים שלך אהובים בעיקר בגלל שהכתיבה שלך משלבת תיאורים מימי עבר בשפה קולחת ועם הרבה שמחת חיים, איך אתה כותב? מה הסוד מאחורי הכתיבה שלך?
"יש הבדל בין כתיבה עיתונאית לכתיבה ספרותית, למרות שאצלי הן קצת מתערבבות. למעשה יש שהכתיבה באה להם בקושי רב, הם כותבים ומתחבטים על כל משפט והכתיבה שלהם היא כמו לחצוב באבן, אצלי זה לא ככה, אני נהנה מאוד בכתיבה שלי, גם בכתיבה הספרותית, והיא באה לי יחסית בקלות ובמהירות".
אתה מייחד זמנים לכתיבה?
"אני חושב שכתיבה היא עבודה ולכן אני לא מחכה להתקפי השראה, כשאני כותב ספר אני פשוט מתיישב לכתוב. לפעמים כותבים שעה ולפעמים חצי יום אבל זה לא דבר שתלוי בהשראה כאמור.
"אני כן מעדיף שבזמן שאני כותב הבית יהיה ריק ושקט ואני כותב בצורה רציפה, לא פרק מהאמצע ופרק והסוף ואז פרק מההתחלה ובסוף לחבר הכל, אלא להתחיל מהפרק הראשון ולהתקדם פרק אחר בפרק לפי הסדר, מהשער ועד לחתימת הספר.
"לגבי עריכה, פה ישלי דעות לא שגרתיות. אני מאמין שבעיתונות מגיעים אנשים שהמיוחדות שלהם היא לאו דווקא השפה היפה אלא הצגת העובדות ודיווח מדוייק ולכן הכתבות מגיעות לשולחנו של העורך והוא משנה ומתקן ומכין את הכתבות לפרסום.
"לעומת זאת, בכתיבה ספרותית אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שמי שמגיע לכתוב ספר כבר יודע כיצד לעשות זאת פחות או יותר ולכן אני לא בעד לערוך את הספר שלו, תחשוב על זה שלהרבה מהסופרים הגדולים לא היה עורך, הם פרסמו את מה שהם כתבו ללא שהדברים עברו שינויי כלשהו.
"אני כמובן בעד אחידות לשונית ותיקונים של כתיב מלא או חבר לפי הכללים, אבל לא בעד עריכת הסגנון של הדברים, זה לדעתי שייך לסופר ואין לגעת, כזה ראה וקדש". ומה לגבי סופרים מפורסמים, בפרט בשנים האחרונות, שזכו לתהילה גדולה עבור כתיבתם אבל תמיד נעזרו בעורך?
"גם לזה יש הסבר, כתיבה היא למעשה מלאכה מאוד בודדת, הסופר נמצא תמיד עם עצמו. פעמים רבות כל מה שהסופר רוצה זה אדם אינטלגנטי שיוכלו לדבר איתו ולשוחח על נושאים שונים בספר, אבל לא שהם זקוקים לעורך ובלעדיו הם לא היו מצליחים".
בין היתר אתה גם כן מרצה מבוקש, היה לך מקום מעניין במיוחד שבו הרצת ושתוכל לספר עליו?
"יש כנס מיוחד שמתקיים באנגליה ונקרא 'לימוד' (LIMUD), הוא כנס שנעשה בזמן של תחילת השנה הלועזית בגלל שבאותה התקופה יש לכלום בחו"ל ימי חופשה בגלל עונת החגים ששם. הם רצו לנצל את הזמן הזה שבו הרבה אנשים בחופש מצד אחד ומצד שני הרבה מהאוניברסיטאות מתרוקנות ויש מקום לערוך כנס גדול מאוד בהרחבה. הם עושים באותם הימים כנס גדול מאוד שבו משתתפים אלפי אנשים וההתמקדות היא בענייני יהדות בלבד, כל המרצים שם, בניהם רבנים ואנשי רוח המומחים בתחומים שונים, הם בהתנדבות מלאה והציבור מורכב מיהודים חרדים לצד יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות. אני מאוד אוהב את ההרצאות שם בגלל האופי 'צמא הדעת' שיש לאלו שמגיעים לשמוע.
"יצא לי גם להרצות בסיביר לארגון בשם 'נתיב', ארגון שמשמש כארגון תרבותי אבל גם משתמשים בו בישראל לצורכי ריגול בתוך רוסיה במסווה של פעילות תרבותית. אחת לכמה שנים הם רוצים שאגיע לדבר שם, הם לא מאשרים לי לבוא בחורף בגלל שלטענתם אני יכול למות מקור והם לא רוצים לקחת אחריות על כך, אז אני מגיע בימי הקיץ".
>> למגזין המלא – לחצו כאן
סיימתי את השיחה עם גיל כשאנו נפרדים בידידות, השיחה שהתנהלה בשפה ברורה ונעימה היתה עריבה לאוזן. אכן, בימים עברו התייחדו גדולי ישראל ב'לשון זהב', בכתבה נאה ומנוסחת היטב ובידיעה מקיפה של הכללים השייכים ללשון הקודש, ניתן כמובן לראות זאת בפירוש הבסיסי ביותר והמוכר לכולם, פירוש רש"י לתנ"ך, שם רש"י מרבה לעסוק בדקדוק ולמצוא טעם והסבר למילי מסויימות. למעשה, כפי שכותב בעל חובת הלבבות, הכתיבה היא מתנה נפלאה מאת הבורא שכן היא מאפשרת לנו להעביר את חוכמתנו לדורות הבאים, ולכן אם היא נעשית בצורה יפה ומתוקנת היא בבחינת 'תורה מפוארת בכלי מפואר'.