יש רגעים בלתי נשכחים שילוו אותך כל החיים. המופע של הכבש השישה עשר הוא כזה
אין הרבה רגעים בחיים שבו אדם קולט בזמן אמת שהוא נמצא ברגע יוצא דופן, גדול מהחיים, היסטורי, כזה שחייב תיעוד ועוד תיעוד ועוד תיעוד. פעמים רבות שאנחנו כבר נמצאים בתוך רגעים כאלו, אנחנו מבינים את המשמעות שלהם רק בדיעבד. מופע האיחוד של הכבש השישה עשר, שהתקיים אתמול בהיכל התרבות בתל אביב ובהמשך ינוע לערים נוספות בישראל, היה רגע כזה. יעידו על כך הדמעות של הבחורה שישבה מלפניי, רעד ההתרגשות בגופה של האישה שישבה מימיני, העיניים הפעורות של המשפחה שישבה שתי שורות מאחוריי – והחיוך שלא ירד מהפנים שלנו לכל אורך המופע.
המופע של הכבש השישה עשר, שעלה אתמול בפעם השנייה, התעלה מעל כל הציפיות האפשריות. הושקעה בו מחשבה על כל שיר שנבחר, על כל מילה, על כל תו, על כל פריים בוידאו-ארט המרהיב, על כל עיבוד. המופע ארך שעתיים שעברו ביעף, והוא כלל כשלושים שירים, כשבחלק הראשון שרו ארבעת המופלאים – יהודית רביץ, דויד ברוזה, גידי גוב ויוני רכטר (שגם ניהל מוזיקלית את הערב) – את שירי “הכבש השישה עשר” ובחלק השני שרו את מיטב להיטיהם מקריירות הסולו המוצלחות של כל אחד מהם. ברוזה, לדוגמא, שר את “יהיה טוב”, “סיגליות” ו”מתחת לשמיים”; גוב שר את “אין עוד יום”, “אני שוב מתאהב” ו”יש אי שם”; רכטר (שכמובן גם הלחין את כל שירי הכבש השישה עשר) שר את “עטור מצחך”, “שיר נבואי קוסמי” ו”שוב היא כאן”; ורביץ שרה את “מילה טובה”, “לקחת את ידי בידך” ו”באה מאהבה”.
נכון, הזמן עושה את שלו. הקולות בחלקם נסדקו. השנים נותנות את אותותיהן. למי אכפת? לאף אחד שישב בקהל. כי לראות את האנשים האלה שרים יחד את הקלאסיקות האלה, כמו שהמשורר התכוון, זה 95% מהחסד. וחסד גדול הורגש בערב הזה. תארו לכם: לראות את “עטור מצחך”, בהרכב הזה, בשילוב הקולות האלה, ולדעת – זה הדבר הכי קרוב לגביע הקדוש שמאזינים ישראלים יכולים לבקש.
Post Comment