מדמשק עד קהיר – מסורת של קידושי כפייה במזרח
בפרק הקודם סקרנו את מקרה הקידושין המפתיע בדמשק, שהגיע לפתחו של האלשיך הקדוש במאה ה-16. מעשה שבו רבי אלעזר מבעלבק ניסה לקדש את מואנסה בטבעת זהב שלטענתו הכין לבתו.
על מקרה זה ישנן הוספות מעניינות. ההיסטוריון פרופסור יוסף יואל ריבלין (אביו של הנשיא לשעבר) בספרו “קורות היהודים בדמשק”, מביא פרטים נוספים על הפרשה. בלשונו: “ומעשה ביהודי אחד בדמשק שנקרא בתאר ‘רבי’ והוא ‘רבי אליעזר בן-מאיר גנל (צבי) אל בעל-בכי (מהעיר בעלבק) שעמד בשוק ושוחח בידידות עם מואנסה בת החכם ר’ יהודה רקי, ואכלו ביחד תפוח זהב, ובתוך דבריהם הוציא ר’ אליעזר טבעת ותחבו על אצבעה של מואנסה וקדשה בשוק”.
מקרה דומה התרחש בקהיר בשנת שמ”ו (1586). רבי ששון נכנס עם רבי שלמה מיימון לביתה של אסתר בת יעקב הלוי, והוציא פרוטה שנתן לה לשם קידושין בעל כורחה. המקרה תועד בשו”ת “אהלי יעקב” (סימן ל”ח).
מקרה דרמטי נוסף התרחש בארם צובה (חלב) בשנת ש”ב (1542), כאשר בחור קידש בחורה בפני שני עדים “בסתר ובמרמה”. האירוע עורר סכסוך כה גדול בעיר עד שנאלצו לפנות לרבני צפת. בעקבות המקרה תוקנה תקנה משמעותית: אין לקדש אלא בפני עשרה עדים – תקנה שנשמרה בקהילות המזרח שנים רבות.
לעיתים קרובות היו מקרי הקידושין בכפייה קשורים למניעים כלכליים, במיוחד בענייני ירושות. קרובי משפחה של בעל שנפטר ניסו לקדש את האלמנה כדי לזכות בכספי הירושה. ריבלין מציין שמקרים אלו הובילו למריבות ומחלוקות עצומות בין המשפחות, כאשר לרוב המקודשת הכחישה את עצם הקידושין או את אופן התרחשותם.
מקרה מסוג אחר לגמרי מובא בשו”ת מהר”י בי-רב: קבוצת בחורים ישבו במסיבה, ונערה אחת העזה לחטוף מעות מאחד הבחורים. כשאחד הנוכחים גער בה ושאל האם בכוונתה להתקדש באמצעות המעות, היא סירבה להחזירן – מה שהוביל לדיון הלכתי נוסף בשאלת תוקף הקידושין.
המקרים הללו מעידים על תופעה רחבה של קידושי כפייה שרווחה במזרח במאה ה-16, מה שמסביר מדוע נדרשו גדולי הרבנים, ובהם האלשיך, להתמודד עם שאלות הלכתיות מורכבות בנושא זה.
פרופסור ריבלין, שכתב את הדברים, לא היה רק היסטוריון מרחוק. כמזרחן וכפרופסור באוניברסיטה העברית, הייתה לו היכרות אישית עם דמשק. בשנת 1917 נכלא בה לאחר שגויס בעל כורחו לצבא העות’מאני, ולאחר שחרורו נשאר ללמד בבית הספר העברי לבנות. ניסיונו האישי העשיר את הבנתו את חיי הקהילה.
ריבלין מצביע על פרדוקס מעניין בחיי היהודים באותה תקופה: “למרות מה שהיו זהירים אז בכל מצוות הדת לכל פרטיהן, אנו מוצאים במאה הרביעית קלות-ראש יתרה במה שנוגע לאהבה, נשואים וצניעות הנשים בכלל”. לדבריו, התופעה הייתה נפוצה בכל המרחב “ממצרים ועד חלב”.
מקרה נוסף שמדגים את התופעה התרחש בביאננא בשנת של”ט: “הר’ מנחם כהן עמד לצד פתח מרת שוליטה מב”ת ותפס בידה ונתן לה אחד זהוב הנקרא שולטני ואמר לה הרי את מקודשת לי”. מקרה זה מתועד בשו”ת מהריב”ל (ספר רביעי שאלה ב’).
כל המקרים הללו, על מגוון צורותיהם והופעתם במקומות שונים, מלמדים על תקופה מורכבת בחיי הקהילות היהודיות. תקופה שבה המתח בין שמירת ההלכה המדוקדקת לבין שינויים חברתיים יצר אתגרים חדשים שהעסיקו את גדולי הפוסקים. לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: [email protected]
Post Comment