הטריק הקטן שיגרום לילד להבין ‘לא’ בלי ויכוחים
בעקבות התגובות הרבות שקיבלתי על הכתבה “המשפט שיסיים ויכוחים אינסופיים עם הילדים”, רציתי להבהיר נקודה חשובה: איני שוללת לרגע את החשיבות של שיח והסברים לילדים. להיפך, אני מאמינה מאוד בלדבר איתם, להסביר להם מתוך אהבה ודאגה אמיתית. עם זאת, בכתבה ההיא ניסיתי להדגיש את המקום שבו גבול ברור הוא חלק בלתי נפרד מהחינוך שלנו, ואת ההבנה שגבול כזה לא בא בסתירה להסברים אלא משלים אותם.
המטרה היא ליצור איזון – להבהיר לילדים שהחלטות מתקבלות מתוך רצון להגן עליהם ולאפשר להם לגדול בביטחון, ועדיין לשמור על סמכות הורית ברורה. הכתבה שלפניכם מציעה דרכים ליישם את זה, כך שגם נוכל להציב גבולות ברורים וגם להעניק לילדים את התחושה שכל מה שאנחנו עושים, נעשה מתוך אהבה:
מדי ערב זה חוזר על עצמו. “אמא, בבקשה, רק עוד ממתק אחד!” והילד מביט בי במבט שמסוגל להמיס כל עקרון. ובכל זאת, אני לוקחת נשימה עמוקה, מתכופפת לגובה שלו ושואלת: “למה נראה לך שאני לא מסכימה? אתה חושב שאני לא אוהבת אותך?”
הוא מביט בי בשקט, מבולבל. “לא יודע, אולי כי את לא רוצה שאני אהיה שמח?”
“אתה באמת חושב ככה? אני לא רוצה שתהיה שמח?” אני משיבה, ואז מוסיפה: “בוא נשחק רגע. תדמיין שאתה אמא, ואני מאד רוצה ממתק”. אני מתחילה לעשות פרצוף אומלל. “נו, בבקשה, רק אחד! אני כל כך רוצה!”
הוא מחייך, מבין את הכיוון. “אבל אמא, אם תאכלי, יהיו לך חורים בשיניים, זה לא כדאי לך”.
“מה אתה אומר? אז אתה לא אוהב אותי, נכון?” אני מקשה בחיוך.
“ברור שאני אוהב אותך!” הוא קורא. “בגלל זה אני לא רוצה שיהיו לך חורים בשיניים”.
וזו בדיוק הנקודה. אני מסבירה לילדים שלי, שוב ושוב, בכל הזדמנות, שכל ההחלטות שלי נובעות מאהבה ודאגה כנה. לא כי אני רוצה להרגיז אותם, לא כי לא אכפת לי מהרצונות שלהם, אלא בדיוק להפך.
לא דיון על מי מחליט – אלא על למה מחליטים
כשילד מסרב ללכת לישון, זה סיפור אחר אבל דומה. “אמא, אני לא עייף!” הוא אומר בעיניים חצי עצומות.
“אבל מה יקרה אם תישאר ער כל הלילה?” אני שואלת. “אתה יודע, אני דווקא אוהבת לשחק איתך, אז אולי תישאר ער עד מחר בבוקר?”
הוא צוחק: “אבל אז אני אהיה עייף מדי בבית הספר ולא אצליח להתרכז!”
“נכון מאוד. אז מה, אתה אומר שאני רוצה שתלך לישון כי אני אוהבת אותך?”
“כן,” הוא לוחש.
גם כשזה עובד, אני תמיד מבהירה לו שזה לא משנה כמה הוא מתנגד, וכמה הוא כועס או בוכה – אני מחליטה, וזה מתוך אחריות כלפיו. “אני מבינה שאתה עצוב, ואני יודעת שזה לא מה שרצית,” אני אומרת, “אבל התפקיד שלי הוא לשמור עליך, גם אם אתה לא מסכים עכשיו”.
להציב גבולות – ולחבק את הכאב
הרגעים האלה של עימות, של אכזבה, הם לא נעימים. הם יכולים לגרום לנו להרגיש שאנחנו ההורים הרעים, אלו ש”שוברים את הלב” לילד. אבל דווקא שם, במקומות של ההתנגשות, יש לנו הזדמנות להסביר להם משהו חשוב באמת – ההחלטות שלנו נובעות מדאגה כנה.
הדרך לשם היא דיאלוג. אני משתפת את הילדים במחשבות שלי, גורמת להם להבין את ההיגיון, אבל לא משאירה מקום לספק מי מקבל את ההחלטות בבית. “אני שומעת אותך”, אני אומרת, “ואני מבינה שאתה מתוסכל, אבל ככה החלטתי, וזה התפקיד שלי כאמא”.
הרגעים שבהם הילד משחק את “אמא” ואני את “הילד” מאפשרים לנו להיכנס לנעליים של האחר. דרך המשחק הזה, הוא לומד על גבולות, על דאגה, על אהבה. הוא מבין את מה שאני מנסה להסביר כל היום – שאהבה היא לא רק לחבק ולפנק, אלא גם לדעת מתי לעצור.
אז איך עושים את זה?
תשאלו שאלות: “למה נראה לך שאני לא מסכימה?” תנו לילד לחשוב ולהביע דעה.
הדגימו במשחק: הפכו את היוצרות, ושחקו תרחישים שבהם הוא “המבוגר”.
תמיד הסבירו מתוך אהבה: גם כשהילד כועס, חשוב להדגיש את הסיבה האמיתית – הדאגה לשלומו.
זכרו את ההיררכיה: הילדים צריכים לדעת שאתם מקבלים את ההחלטות, וזה לא נתון לדיון.
בסופו של יום, הילד יידע וירגיש, גם אם זה לא קל ברגעים הקשים: כל החלטה שלנו היא כי אנחנו אוהבים אותו יותר מהכל.
Post Comment