הסיבה האמיתית לחורבן בית הכנסת בדמשק – ביזוי הפרנס לעיני כולם
בעוד שבפרק הקודם הכרנו את סיפור המרת הדת והקדשת בית הכנסת הדמשקאי למוסלמים, המקורות חושפים סיפור עמוק יותר. מסתבר שמעשהו של המומר לא היה מקרי, אלא תגובה לעלבון חמור שספג בבית הכנסת עצמו.
על פי המסורת הדמשקאית, מרדכי ממשפחת חמרה, שהיה פרנס בית הכנסת ו”מועלם” (מלמד) מכובד, הגיע בבוקר שבת אחת למקומו הקבוע – מקום הכבוד בבית הכנסת. להפתעתו, מצא אדם זר יושב במקומו. כשניסה לסלק את הזר ממקומו, התערב הקהל והתייצב דווקא לצד האורח, תוך שהם מונעים מהפרנס לשבת במקומו הקבוע.
העלבון הפומבי הזה, שנעשה בנוכחות כל המתפללים, הצית את חמתו של הפרנס. כפי שמעיד המבי”ט, האיש היה ידוע במעשיו הרעים עוד בהיותו יהודי, וכעת מצא בעלבון הזה עילה לנקמתו הנוראה – המרת דתו והקדשת שטח בית הכנסת למוסלמים.
ההיסטוריון פרופסור יוסף יואל ריבלין (אביו של הנשיא לשעבר) בספרו “קורות היהודים בדמשק” טוען, ייתכן שכדי לא לבייש את משפחת חמרה המכובדת, הפכו את המילה וקראו למסגד שהוקם במקום – “אלאכמר” (האדום) במקום “חמרה”. אך השם הזה נשאר כתזכורת מתמדת לטרגדיה שנבעה מפגיעה בכבודו של אדם, גם אם היה “רע וחוטא” כלשון המבי”ט.
האירוע הזה הותיר צלקת עמוקה בקהילה היהודית, שביטויה המרגש ביותר היה בקינה מיוחדת בערבית-יהודית. הקינה, “קצאת אלג’אמע אלאכמר”, נאמרה בתשעה באב ומתארת את הכאב העמוק: “אבוי לנו, אבוי לנו / כי נפזרו קבוצנו / אבוי לנו מחטאותינו / הוי יוצרנו סלח לנו”. הקינה מתארת כיצד “החריבו הבתים והחנויות / היו ‘הקדש’ לעניים” וכיצד בית התפילה המפואר הפך לחורבה.
חורבות בית הכנסת עמדו כעדות אילמת במרכז הרובע היהודי עד העשור השני של המאה העשרים, ולמזלנו תועדו בצילומים מפורטים על ידי הכומר האנגליקני מר הנאואר. האפילוג העצוב הגיע בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר ג’מאל פאשה הורה לפרק את שרידי המבנה העתיק. אבניו פוזרו ברחבי דמשק ושולבו במבני תפארה שונים – עדות אחרונה לפאר שהיה ואיננו.
המעשה הזה בשינוים מועטים מוזכר בשו”ת ‘אבקת רוכל’ (סימן קכ”ב) למרן רבי יוסף קארו, ללא אזכור של מרדכי חמרה שהתאסלם, ומהמקורות לעיל אנו למדים על שמו, ועל הטענות שהוא נקם בקהילה או בשל שביזוהו (על דבר מקומו), או בגלל שהוא ביקש להתמנות כפרנס, ולא הסכימו בני הקהילה. או אז התאסלם האיש, והקדיש את נחלתו למסגד, ובשל חוקי המדינה שכל קרקע סמוכה למסגד מוקדשת למסגד, נחרב בית הכנסת.
נספח: בין מסורת למציאות – גלגוליו של בית הכנסת בג’אמע אלאכמר
המקורות השונים מציגים שתי גרסאות מרתקות לסיפור החורבן. בעוד האגדה העממית מתארת תגובה מיידית של המרת דת ונקמה, המקורות ההלכתיים, ובראשם “אבקת רוכל”, חושפים מאבק ממושך להצלת המקום. ב’אבקת רוכל’ מובא על יהודי מקומי בשם ר’ כלב פינטו שהוביל מערכה מורכבת שכללה מתן שוחד והפעלת קשרים בקושטא, בניסיון להציל לפחות חלק מהבתים שסביב בית הכנסת, שרובם היו הקדש לעניי ישראל, אולם ללא הצלחה.
כשכשל המאבק המשפטי, נאלצו בני עדת המסתערבים למכור את “המצוות והמשכנות” כדי לרכוש מקום חלופי לבית כנסת חדש. המסורת העממית מספרת שגם המנצחים לא זכו ליהנות מניצחונם: המסגד שהוקם במקום סבל מ”קללה” מסתורית. כל מי שבא בשעריו נפגע במיתה חטופה, וכל ניסיון לשקם את המבנה הסתיים במפולת, עד שהמוסלמים עצמם נואשו מהמקום ונטשו אותו.
שרידי בית הכנסת נותרו על תילם כעדות אילמת למשך מאות שנים, עד שתועדו בצילומיו של הכומר האנגליקני הנאואר. הסוף המר הגיע בימי מלחמת העולם הראשונה, כשג’מאל פאשה הורה לפרק את האבנים העתיקות ולשלבן במבני תפארה ברחבי דמשק – מעשה שהשלים את מחיקת הזיכרון הפיזי של המקום, אך לא את זכרו בתודעת יהודי דמשק, כפי שהזכרנו שבנו של רבה המיתולוגי של העיר פנה במכתב למנהיג החדש של סוריה, אבו מוחמד אל ג’ולאני, בבקשה נרגשת למען שמירת ה’מקומות הקדושים’ ליהדות סוריה ומורשתה המפוארת במדינה.
הרב חמרה בקריאתו הנרגשת קרא לשקם את בית הכנסת אליהו הנביא ההרוס בג’ובר: “זה יהיה מעשה של חסד גדול ויסמל את אחדות העמים ואת כבודם למורשת המשותפת” וגם הביע תקווה שיהיה ניתן לבוא לבקר בארץ הולדתם של יהודי סוריה, ולשמור על מורשתם המשותפת”. לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: [email protected]
Post Comment