ש’נים מ’קרא ו’אחד ת’רגום | על הסגולה הנפלאה לאריכות ימים

ש’נים מ’קרא ו’אחד ת’רגום | על הסגולה הנפלאה לאריכות ימים

פרשת השבוע, שמות, מתחילה בפסוק ואלה שמות בני ישראל וכתב הלבוש (סי’ רפה):
“וסימנך ואל”ה שמו”ת בני ישראל [שמות א, א], ו’חייב א’דם ל’קרות ה’פרשה, ש’נים מ’קרא ו’אחד ת’רגום”
ובמסכת ברכות (ח, ע”א) מובא: “אמר רב הונא ב”ר יהודה אמר ר’ אמי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו עטרות ודיבון שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו”
וכן נפסק להלכה: “אע”פ שאדם שומע כל התורה כולה כל שבת בצבור חייב לקרות לעצמו בכל שבוע פרשת אותו שבוע שנים מקרא ואחד תרגום אפילו עטרות ודיבון” (שו”ע רפ”ה סעיף א’ ומקורו ברמב”ם פי”ג מתפלה הכ”ה).
הטעם לומר שניים מקרא ואחד תרגום
טעמים רבים נאמרו בטעם המצווה – התרומת הדשן בדעת רבנו שמחה: כדי שכל אחד מישראל ילמד חמישה חומשי תורה ויהיה בקי בהם, ויסיים פעם בשנה את כל התורה.
מטה משה כתב שהוא זכר לנתינות התורה השונות – בסיני ובאוהל מועד בלשונה ובערבות מואב בתרגום
תקנה זו חידש הגרא”מ מפינסק בהגהותיו לברכות שם, כשם ששליח ציבור מצווה לסדר תפילתו בלחש לפני חזרת הש”ץ, כך צריך כל אחד להשלים את הפרשה שמא יקראו לו לעלות לתורה ויצטרך לקרוא בתורה כפי שנהגו מקדם ולכן חייבו כל אחד ואחד להשלים פרשיותיו עם הציבור, והרי מבואר בסימן קל”ט סעיף א’ (ומקורו בתנחומא) דמי שנקרא לעלות לתורה לא יעלה אא”כ העביר הפרשה פעמים ושלש בינו לבין עצמו, ולכן תיקנו שנים מקרא ואחד תרגום כנגד מה שאמרו שצריך לעבור על הפרשה פעמיים ושלש.
מדוע מאריכים לו ימיו ושנותיו?
ובדרכו כתב הגרמ”א מפינסק פירוש נפלא בדקדוק לשון חז”ל “לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור…שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו”, ולשון זה שכל המשלים משמע שיש כאן נתינת טעם לכל עיקר התקנה ולכאורה אין לדברים פשר דמה נתינת טעם יש בזה, אלא נראה לפי המבואר בסוף ברכות שלשה דברים מקצרין ימיו של אדם ואחד מהם מי שקראוהו לעלות לתורה ואינו עולה, וזה שאמרו שלכן תיקנו שישלים אדם פרשיותיו כדי שיוכל לעלות לתורה ולא יתקצרו ימיו בכך שלא יעלה, דפח”ח ונאים הדברים למי שאמרן.
באופן דומה דקדוק מעניין מביא הגה”ק רבי צבי אלימלך מדינוב בעל ה’בני יששכר’ בספרו ‘מגיד תעלומה’ על מסכת ברכות. מהו הלשון שכל המשלים פרשיותיו.
לכאורה היה צריך לומר וכל המשלים, ואז הפירוש הוא שהשכר למי שמשלים פרשיותיו עם הציבור הוא אריכות ימים ושנים, ואילו כשנאמר שכל נראה הפירוש שהטעם להשלים הפרשיות הוא כדי שיאריך ימים ושנים, ועל כך הוא תמה שהרי במשנה במסכת אבות נאמר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. והוא מיישב על פי דברי חז”ל (קידושין דף ל) לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד, ולפי זה אם כבר למד שליש מקרא מחויב ללמוד גם משנה וגמרא.
כשאנו מחייבים אותו לקרוא את הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום, הרי שכנגד זה הוא צריך עוד שני חלקים “לזה הבטיחו שלא יחוש שיאריכו לו ימיו ושנותיו להשלים הקריאה הלזו במשנה ותלמוד”.