“שברו לי את העצמות” | הטייס שנפל בשבי הסורי, הסוד ששמר אצלו והוויתור על החרמון

לוד העתיקה, המאה השנייה לספירה
פפוס ולוליאנוס, האחים מלוד הובאו בפני השליט הרומאי שדרש: “שתו מהגביע!”. אלו סירבו בתוקף. “נמות ולא נחלל”, אמרו בקול אחד. עינו אותם קשות, שברו את עצמותיהם, אך הם לא נשברו.
קיסריה, שנת 132/134 לספירה
בחצר הכלא בקיסריה, עמד רבי עקיבא לפני טורנוסרופוס. מסרקות הברזל הוכנו לקרוע את בשרו. תלמידיו שנכחו במקום ראו פלא – רבם מחייך.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
“רבי, עד כאן?”, שאלו בכאב. “כל ימי הייתי קורא את הפסוק ‘ואהבת את ה’ אלוהיך בכל נפשך’ – אפילו הוא נוטל את נשמתך”, השיב בשלווה, “אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו?”.
כשהחלו לסרוק את בשרו, האריך באמירת “אחד” עד שיצאה נשמתו.
כ”ז בסיוון, לאחר מרד בר כוכבא, ציפורי
בשדה פתוח הכינו הרומאים את המוקד. כרכו ספר תורה סביב גופו של רבי חנינא בן תרדיון, הקיפוהו בחבילי זמורות, והציתו את האש. כדי להאריך את ייסוריו, הניחו ספוגי צמר רטובים על ליבו.
“רבי, מה אתה רואה?”, שאלו התלמידים. “גווילין נשרפין ואותיות פורחות”. השיב.
• • •
בתאריך י”ח בתשרי תשל”ד (13 באוקטובר 1973) בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, יצא סא”ל אבי לניר, מפקד טייסת המיראז’ים המהוללת – טייסת 101, לגיחת קרב אחרונה מעל סוריה. מה שהחל כמשימת יירוט שגרתית, הסתיים באחד הסיפורים ההרואיים והטרגיים ביותר בתולדות חיל האוויר הישראלי.
האיש שהיה מושלם בכל: טייס מחונן, מהנדס מבריק ומפקד מעורר השראה, נשא עימו סוד מדיני כמוס. במהלך שבועות ארוכים בשבי הסורי, עבר עינויים קשים מנשוא ונשמתו הובאה ליוצרה וזכה למעלת “אין בריה עומדת במחיצתם”. גופתו, שהוחזרה ב-9 ביוני 1974, נשאה עדות אילמת לסבל שעבר: שברים בכל חלקי גופו, ציפורניים עקורות וסימני מכות חשמל. אך הוא לא נשבר ולא גילה את הסוד. מה הסוד? ומה המיוחד בטייס אבי לניר הי”ד?
משפחה של ניגודים: אבי לניר נולד בהרצליה בשם אברהם לנקין, למשפחה שעמדה בלב העשייה של האצ”ל. הוריו, יעקב ומלכה, היו חברים פעילים בארגון, ודודו היה אליהו לנקין, מפקד האוניה המפורסמת “אלטלנה”. אך הגורל זימן לו דווקא להינשא לנערה מהמחנה היריב – באוגוסט 1962 נשא לאישה את מיכל ברזילי, שמשפחתה הייתה מקורבת למפא”י ובעלת אידיאולוגיה הפוכה לחלוטין משל משפחתו. הניגוד היה עמוק במיוחד: דודה של מיכל, אריה פולונסקי, היה חבר בארגון “ההגנה” ונרצח בידי מתנקשים מהאצ”ל בשנת 1939.
חיל האוויר זיהה את כישוריו היוצאים מן הכלל ושלח אותו ב-1965 לטכניון, שם למד הנדסת אלקטרוניקה. הידע הטכנולוגי שרכש הפך אותו לאחד מטייסי הניסוי של ה”טכנולוג” – אב הטיפוס של מטוס הכפיר. כבר כמדריך צעיר בבית הספר לטיסה חווה את רגעיו הקשים הראשונים באוויר כשב-1963 התנגש מטוס הפוגה מגיסטר שלו במטוס ווטור במהלך טיסת לילה מעל בית דגן. למרות שהמטוס לא היה מצויד בכיסא מפלט, הצליח לניר לנטוש בהצלחה – הנטישה הראשונה מסוגה בחיל האוויר הישראלי מדגם זה.
אחד מרגעי השיא בקריירה שלו התרחש באפריל 1967. במהלך קרב אווירי מול מטוסי מיג סורים שחדרו לישראל, רשם לניר את אחת האגדות הגדולות של חיל האוויר. לאחר שפגע במיג-21 מטווח של 200 מטר, חדר מטוסו לתוך ענן הפיצוץ. למרות שחופת המטוס התכסתה בשכבת פיח עבה שהקשתה על הראייה, הצליח להנחית את המטוס בשלום בעזרת הכוונה של טייס אחר. האירוע, שכונה “פרשת המיראז’ השחור”, הפך לאחת מאגדות החיל.
גם במלחמת ההתשה הוכיח את כושר הטיסה יוצא הדופן שלו. במהלך גיחת הפצצה מעבר לתעלה ב-1969, נפגע מטוסו מרסיסי מטען שהתפוצץ. למרות חורים גדולים בכל גוף המטוס, הצליח להנחיתו בשלום. באוגוסט 1971 הגיע לשיא הקריירה כשמונה למפקד טייסת המיראז’ים המהוללת – טייסת 101. חודשים ספורים לאחר מכן נאלץ לנטוש שוב את מטוסו לאחר התנגשות עם בן זוגו לטיסה. למרות שנפצע קשה, התעקש לחזור לטוס כעבור שבועות ספורים.
הימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים היו קשים במיוחד בחזית הסורית. בשלב הבלימה, כשכוחות סוריים מאסיביים איימו לפרוץ דרך רמת הגולן, כל גיחה מוצלחת הייתה קריטית.
סרן במיל’ דרור חריש זוכר רגע מיוחד אחרי אחת התקיפות המוצלחות הללו. המיראז’ים חזרו לכיוון בסיס חצור אחרי משימה שהושלמה בהצלחה. בתא הטייס של המטוס המוביל ישב אבי לניר. באופן לא אופייני לטייס בכיר ומפקד טייסת, ובוודאי לא בעיצומה של מלחמה, עשה לניר מעשה שנחרט בזיכרונו של חריש – הוא התיר את חגורות הריתום שלו והחל לחגוג באוויר, כמו בשמחת בית השואבה. הייתה זו התפרצות נדירה של שמחה טהורה מאדם שבדרך כלל היה מאופק ומקצועי. חמישה ימים אחר כך, נפל בשבי הסורי. הכל התחיל ב-13 באוקטובר 1973, בשעה 11 בבוקר. לניר הוזנק למשימת יירוט בעומק השטח הסורי. הוא לא נכח בתדריך הבוקר של הטייסת, ולכן לא ידע על סוללות הטילים הניידות שהסורים הציבו במהלך הלילה. בדרכו חזרה לישראל, נקלע למארב. טיל קרקע-אוויר מסוג SA-3 פגע בחלקו האחורי של מטוס המיראז’ שלו, שהחל לבעור. לניר, טייס מנוסה עם כ-200 גיחות קרב לזכותו ושלושה מטוסי מיג שהפיל, הצליח לנווט את מטוסו הפגוע מערבה. הוא נטש מעל שטח ישראל, אך רוח מערבית חזקה סחפה את מצנחו לכיוון הכוחות הסורים.
המרדף אחר החופש היה קצר ונואש. לניר נחת באזור מזרעת בית ג’אן. חיילי שריון ישראלים ראו אותו צונח, אך בשל הבלבול לא הצליחו לחלצו. הדקות הבאות היו קריטיות. לניר התנתק מהמצנח והחל לרוץ לעבר השריון הישראלי. הסורים ירו לעברו פגזי ארטילריה, מנסים לעצור את בריחתו. לבסוף, חיילי קומנדו סוריים הצליחו להקיף אותו. העדים האחרונים ראו אותו מוכנס לנגמ”ש סורי שהסתלק במהירות מזרחה.
לא היה זה מקרה שהסורים, בניגוד למנהגם, לא הציגו את לניר בטלוויזיה כמו שעשו לשבויים ישראלים אחרים. העדות האחרונה על חייו הגיעה מבית החולים הסורי, שם שמע אותו סרן עמיחי רוקח, טייס שנפל בשבי יום לפניו. מעבר לפרגוד נשמע קולו החלש של לניר: “המצב שלי קשה מאוד, יש לי שברים בידיים וברגליים, שברו לי את העצמות”. אלו היו המילים האחרונות שתועדו מפיו.
החרמון, שעבר מיד ליד במהלך המלחמה, היה אחד היעדים החשובים ביותר. הוא מוגדר כ”עינים של המדינה”, אך ישראל הייתה מוכנה לוותר עליו תמורת שחרור 28 הטייסים, ובמיוחד עבור לניר. מדוע? התשובה טמונה בסוד שלניר נשא עמו – מידע שלדברי מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף במיל’ מוטי הוד, “היה מעמיד את קיומה של ישראל בסכנה”. במכתב שנחשף לראשונה בשנה שעברה כתב מפקד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, בני פלד, לרמטכ”ל מוטה גור: “בתפקידו כמפקד 101 היה סא”ל אבי לניר שותף סוד מלא (לפרויקט), והיה היחיד מבין כל השבויים ממלחמת יום הכיפורים שהיה בעל מידע כזה.”
הניצחון האחרון רק כעבור שמונה חודשים, ב-9 ביוני 1974, החזירו הסורים את גופתו. הממצאים היו מזעזעים: סימני חבלה רבים, עצמות שבורות, ציפורניים עקורות וסימני מכות חשמל. אך בדיקה מקיפה של ענף ביטחון מידע קבעה באופן חד-משמעי: למרות העינויים הקשים, לניר לא נשבר. הסודות נשמרו.
באפריל 1976, כמעט שלוש שנים אחרי נפילתו, הוענק לאבי לניר עיטור העוז. בנימוקים הרשמיים נכתב: “סגן־אלוף אברהם לניר ז”ל עוּנה למוות על ידי חוקריו ולא חשף כל מידע. במעשיו אלה גילה סגן־אלוף אברהם לניר ז”ל אומץ לב, נאמנות והקרבה עילאית”.
הדמות מאחורי האגדה מי שהכירו מספרים על אדם שונה מהסטריאוטיפ של טייס קרב. “אבי לא היה סטריאוטיפ של טייס”, מספרים חבריו, “לא הייתה בו מרפקנות”. אלוף משנה מרדכי הוד העיד: “היו לו יכולות בלתי יאומנות. הבעיה שלנו הייתה שלא לקדם אותו יותר מהר מהסטנדרט”.
חייו האישיים היו מורכבים לא פחות מחייו המקצועיים. מיכל ואבי התקשו להביא ילדים, אך לבסוף נולדו להם בת ובן. בתו נורית מספרת: “אני חולמת אותו הרבה פעמים. בחלום אחד אני רואה את אבא בסרבל טיסה, פצוע, כפוף. אני ניגשת אליו, לוקחת אותו הביתה… כשאני מתעוררת אני מנסה להמשיך לישון ולחזור לחלום, אבל זה אף פעם לא מצליח”.
גם חמישים שנה אחרי, הציבור הישראלי עדיין תוהה – מה היה הסוד שבגללו הייתה ישראל מוכנה לוותר על שיא החרמון? מה היה כה קריטי שגרם לסורים לחרוג ממנהגם ולא להציג אותו בשבי? מה היה המידע שהיה “שווה” את חייו? רק ב-2023, עם חשיפת המכתב של מפקד חיל האוויר בני פלד, התחיל קצה החוט להיחשף. אך גם היום, עשרות שנים אחרי, רוב הפרטים נשארים חסויים.
חמישה ימים קודם לנפילתו של לניר נשבה אברהם עשהאל, לימים תת-אלוף במיל’. עשהאל העיד על התכונה המוזרה בבית החולים בדמשק: “הייתה המולה רבה, ובאו רופאים. מאחורי קירות פנימיים נשמע קול של מישהו שנאנק מכאבים קשים מאוד. ואחרי זה היה שקט. כשהתחיל לשאול שאלות בלחישה, מישהו אמר ‘אבי לניר?’ וקפצתי, כי הכרתי אותו מחצור”.
כיום, לאחר שצה”ל השתלט על חלקים נרחבים בגולן הסורי, אנו מבינים מה רב חלקו וגבורתו של אבי לניר, שלא גילה לסורים את הסוד הישראלי. הסוד שאסור לפרסום במדינת ישראל. הסוד שהוא כעין ההשתדלות בעולם הזה להמשך קיומו של העם היהודי בארץ ישראל.
יהי זיכרו של סא”ל אבי לניר לברכה ולמופת בקרב עם ישראל. בחייו היה סמל למצוינות, לאהבת המולדת ולמסירות אין קץ. במותו הפך לסמל של גבורה עילאית וקדושת החיים.
תחת עינויים קשים מנשוא, גילה עוצמת נפש שאין לה שיעור. גופו נשבר, אך רוחו נותרה איתנה. בייסוריו הנוראים המשיך לשמור על שתיקתו, ובכך הצטרף לשרשרת הארוכה של קדושי ישראל שמסרו נפשם על קידוש השם.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
יהי רצון שנזכור תמיד את דמותו המאירה, את אומץ ליבו ואת טוהר נשמתו. שנדע להנחיל לדורות הבאים את מורשתו – מורשת של מצוינות ללא פשרות, של אהבת המולדת עד כלות הנפש, ושל עוצמת רוח אנושית שאין לה גבול.
לקריאה נוספת: אבי לניר (אסיה 2023) מאת יעל ינאי. ספר זה נכתב בעקבות שיחות מעמיקות עם בני המשפחה, ובפרט בנו נעם לניר. לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: [email protected]