התלמידים של רבי ברוך נדהמו: איך כבתה השלהבת של נר ראשון?

מדוע שלהבת נרו של רבי ברוך נעלמה?
היה מזג אויר סוער כאשר נכדו של הבעל שם טוב הקודש, הצדיק רבי ברוך ממז’יבוז, הדליק את הנר הראשון בחנוכה. חסידיו היו סביבו, האזינו לברכות שבירך, הביטו בהתפעלות בשלהבת הקטנה, ונסחפו עמו לשירת ‘הנרות הללו’.
לפתע השלהבת הקטנה התחילה לרקד בעצבנות עד שנעלמה.
תלמידיו של רבי ברוך נדהמו, הם רצו לראות מה יגיב הרבי, אך רבי ברוך ממעז’יבוז שקע בהרהורים.
הַשַּׁמָּשׁ ביקש להדליק שוב את הנר, אך רבי ברוך רמז לו שלא לעשות זאת.
לאחר דקות אחדות, אורו פניו של רבי ברוך, והוא התחיל לזמזם ‘מעוז צור’ עם חסידיו, עד שנשמעה שירה אדירה.
“הבה נשב ליד השולחן ונחוג את חג החנוכה כמו שצריך” – אמר רבי ברוך לחסידיו – “נר החנוכה ישוב אלינו, אחרי שיסיים שליחות חשובה, שהוטלה עליו על ידי בורא העולם”.
החסידים שרו, האזינו לחידושי התורה, וחגגו את ליל חנוכה הראשון בשמחה ובהתלהבות – עד שעת חצות. לפתע השלהבת חזרה למקומה, והנוכחים הביטו בפליאה באור הקטנטן שחזר שוב לרצד…
רבי ברוך אמר לחסידים הנרגשים, שעוד מעט יבינו, מדוע הנר נעלם וכיצד הופיע שוב. עודו מדבר עמם, נשמע רעש גובר והולך של עגלה רתומה לסוס.
העגלה נעצרה ליד ביתו של רבי ברוך, ואחד החסידים המקורבים והמסורים ביותר של רבי ברוך נכנס, בגדיו היו פרועים, פניו היו חיוורות מאימה, אך עיניו זהרו באושר ושלווה רוחניים, והוא נישק את ידו המושטת של רבי ברוך ממז’יבוז’.
הרבי ביקש שידליק נר ראשון של חנוכה, ולאחר שהדליק, הוא סיפר את סיפורו: לפני ימים אחדים יצאתי למסע, כדי להגיע לבלות את החנוכה במחיצת רבינו, ולפי החשבון הייתי צריך להגיע יום אחד לפני נר ראשון של חנוכה.
הייתי מאושר מעצם המחשבה שעוד מעט אגיע לכאן, ולכן, אפילו לא התאכסנתי בלילה בפונדק דרכים, למרות מזג האוויר הסוער. אך זו היתה טעות.
כאשר עברתי ביער בקטע חשוך במיוחד, שמעתי רעש מוזר, ופתאום תפסו אותי ידיים שריריות, הפילו אותי וערכו חיפוש מדוקדק בחפציי. התברר לי, שנפלתי קרבן לשודדי דרכים, שחשבו שאני סוחר עשיר שנושא בכיסו סכום כסף עתק…
כשלא מצאו אצלי את האוצרות שחיפשו, לקחו אותי למסתור שבו מצוי ראש הכנופיה, שרצה – בשיטות משלו – להוציא ממני את “סודותיי”.
השודדים ניסו “לאלץ” אותי לומר את האמת ע”י עינויים קשים, ולבסוף כלאו אותי בתוך במרתף חשוך, שהיתי במרתף כל הלילה, וגם ביום שאחריו.
השמש כבר התחילה לשקוע, כשראש הבריונים נכנס לחקור אותי שוב, וניסיתי להסביר לו את התענוג הרוחני בהדלקה אצל הרבי, שהיא שגרמה לי לנסוע במהירות בלי לעצור.
כשגמרתי לדבר, הוא הרהר ואמר, אנו נבדוק אם הסיפור שלך נכון, ואם יש לך באמת אמונה בלתי מעורערת בה’ וברבי שלך.
אתה יודע שהיער שורץ סכנות מכל הסוגים, יש בו זאבים רעבים ועוד חיות טרף למיניהם, נשחרר אותך, ונראה אם יהיו לך סיכויים להישאר בחיים, ולא להיטרף ע”י חיות או ליפול לאחד הבורות, ולמות שם.
הוא שאל אותי, אם אני מוכן להיכנס ליער המסוכן, חשבתי לעצמי שה’ חנון ורחום, ובוודאי ישמור את דרכי, ועניתי לו: “כן! אני מאמין שבעזרת השם אצא מהיער בשלום”.
ואז הוא ביקש: אתן לך ממחטה, ואם תגיע בשלום לפרברי העיר של רבך, תזרוק את הממחטה לתעלה שמאחורי תמרור הדרך העומד שם, אנשיי כבר יעבירו אלי את הממחטה, וזה יהיה אות שיצאת מהיער בשלום. אם כך יקרה -אפרק את הכנופיה שלי ואחזור בתשובה.
האמת שקצת פחדתי, אבל, מצד שני הבנתי שיש לי אפשרות לקדש שם שמים, ולמרות הפחד עליתי על העגלה, ועזבתי את המקום.
הלילה היה חשוך ויללות הזאבים נשמעו, הסוסים נעצרו, כי לא ראו את הדרך מפאת החושך.
לפתע, נראתה לפני העגלה שלהבת קטנה, דקיקה, שבאה לקראתנו, וכשהגיעה אלינו החלה לנוע ולהתקדם, והסוס התקדם בעקבותיה כשהיא סוללת בפנינו את דרכנו ביער העבות והחשוך, והבנתי שהיה זה נר חנוכה שנשלח במיוחד ע”י ה’ יתברך להדריך אותי בשלום, כך שאוכל להגיע לבית הרבי.
הגעתי לשערי העיר, זיהיתי את המקום הסמוך לתמרור שהזכיר ראש השודדים, וזרקתי שם את הממחטה, ובכך סיימתי את חלקי בהסכם, ומיד שמתי פעמיי לכאן. יהי רצון שאזכה שהשודדים יחזרו למוטב, ויכופר עוונם.
החסיד סיים לדבר, וכולם הביטו בשלהבת הנר הקטנה שעמדה לדעוך, לאחר שסיימה את תפקידה.
מאמרותיו של הבעל שם טוב הקדוש ‘צידה’ לדרך לשבוע טוב ומבורך
בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, והקב”ה מצילנו מידם.
במלחמה העכשווית, רואים את העזות הגדולה משני הצדדים, וזה – מידה כנגד מידה.
‘עזות מצח’ – של יון, כנגד ‘עזות דקדושא’ – של החשמונאים:
ה’שם משמואל’ אומר, שמידת מלכות יון היתה ‘עזות מצח’, והחשמונאים השתמשו בדיוק במידה זו, כדי לנצח את היוונים, אבל:
לחשמונאים היתה ‘עזות מצח’ – מצד הקדושה!
“להיות עז כנמר בעבודת השי”ת, ולא יתבייש מפני המלעיגים עליו, ויבטלם בליבו, ויהיו בעיניו – כ’אפס’ ו’אין'”.
החשמונאים – “בכח מסירות נפשם ובעוצם קדושתם,
המשיכו הארה וקדושה עד שהצליחו לבטל את הכח של היוונים”.
אומר ה’שם משמואל’, שלא פשוט להשתמש במידת ‘עזות פנים’, ואפילו לא – לדבר שבקדושה!
כי יש להיזהר: “שלא יסתעפו ממנה גסות רוח ועזות פנים”.
מדוע מדליקים נרות חנוכה בפתח הבית מבחוץ? אומר ה’שם משמואל’ שהסיבה שתיקנו חז”ל הדלקת נרות חנוכה בפתח הבית מבחוץ:
“שמדחה כח החיצונים” כמו שאמרו חז”ל:
“מעט אור ידחה רב חושך” (שם משמואל, פר’ מקץ, תרע”ז).
מהיכן החשמונאים שאבו את הכח למלחמה ‘בלתי הגיונית’?
העזות – טבועה בעם ישראל, ומי לא ראה זאת חיילנו…
ה’עַזִּים’ שבאומות – צריכים תורה: הגמרא אומרת:
“שלושה עזים הן… ישראל עזים שבאומות” (ביצה כ”ה ע”ב).
על התורה נאמר: “ה’ עז לעמו יתן” ואין עוז – אלא תורה.
ישראל – עזים שבאומות, קיבלו את התורה שנקראת – ‘עוז’.
התורה ניתנה לישראל: “כדי שיעסקו בה, והיא מתשת כוחם – ומכנעת לבם”.
“מימינו אש דת למו” (דברים ל’ ג’) “דנא דבי רבי ישמעאל אמר הקדוש ברוך הוא, הללו ראוי שתינתן להם דת אש, איכא דאמרי (יש מי שאומר) מנהגם של אלו אש, והם עזים כמו אש, שאלמלא ניתנה תורה לעם ישראל – אין כל אומה ולשון יכולים לעמוד בפניהם”.
אבל, לעומת זאת כתוב: “שלושה סימנים באומה זו, רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים” איך הדברים מסתדרים ביחד?
ישראל – העזים שבאומות: מתרצת הגמרא, שבאמת – עם ישראל מאוד עזים, ואין קשים מהם! ראיה לדבר: משה רבנו עבר כל מיני קשיים עם עם ישראל, ועל כן:
התורה ניתנה לעם ישראל, כדי – לשבר את עזותם!
ובכח התורה, כל אחד מישראל יכול להפוך מ”עזים שבאומות”,
ל-“ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים”. כיצד?
האדם כולל – שני נפשות: המהרח”ו אומר, שיש לאדם שתי נפשות:
נפש אלוקית ונפש בהמית, כמו שכתוב: “נשמות אני עשיתי”:
שהן שתי נפשות “דלכל איש ישראל – אחד צדיק ואחד רשע.
נפש אחת מצד הקליפה והסטרא אחרא וכו’.
והנפש השניה היא ‘חלק אלוק ממעל’ – שנאמר: “ויפח באפיו נשמת חיים”, מאן דנפח – מדיליה נפח, מי שנופח – ממנו נפח” (עץ חיים, בשער הקדושה, נ’, פ”ב).
ובעל התניא הוסיף את המילה “ממש” – “חלק אלוק ממעל – ממש”, כלומר: היהודי הוא בדיוק כמו הקדוש ברוך הוא, ולכן:
הוא צריך להרגיש את הממשות של ה’חלק’ האלוקי שבו, והרגשות האלוקות שבו תמנע ממנו לחטוא.
המאבק היום יומי בין שתי הנפשות: אדם לומד את התורה, ואת ‘פנימיות’ התורה, ומבין שכל חייו תפקידו:
להשליט את הנפש האלוקית על הנפש הבהמית, עד נשמת אפו האחרונה.
כפה עליהם הר כגיגית – מדוע? הקב”ה עקר במעמד נתינת התורה, את הר סיני והעמיד אותו מעל ראשי בני ישראל, ואמר להם:
“אם מקבלים אתם את התורה, אני מחזיר את ההר למקומו, ואם לאו – שם תהא קבורתכם” ובני ישראל – קיבלו את התורה (שבת פ”ח).
ה’תוספות’ מקשים, שהרי כבר יום קודם, בה’ בסיון – עם ישראל אמרו:
“כל אשר דיבר ה’ נעשה ונשמע”, ואם כן:
מדוע כפה עליהם הר כגיגית? ומתרצים, הקב”ה חשש שעם ישראל יראו את:
האש הגדולה שתבער במעמד הר סיני – ויתחרטו!
ולא ירצו לקבל את התורה!
מדוע הקב”ה נתן את התורה עם ‘אש’? מקשה הרב בירנבוים זצ”ל:
האם הקב”ה לא יכל לתת את התורה בלי ‘אש גדולה’?
ואז, גם לא היה צריך לכפות עליהם ‘הר כגיגית’? ומתרץ:
תורה בלי ‘אש’ – אינה תורה!
ה’אש’ התורה בוערת ומחממת את האדם, לעשות את רצון ה’ יתברך, בבחינת: “רשפיה רשפי אש שלהבתי־ה” (כתרה של תורה דף כ”ג).
וה’אש’ הזאת, שעוזרת לאדם לגבור על יצר הרע – ה’נפש הבהמית’:
“בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה – תבלין”.
עץ חיים היא למחזיקים בה – ושומחיה מאושר: בשמחת תורה שנת תר”ז, ה’צמח צדק’ שמע תורה מרבי פנחס רייזעס, ששמע מהאדמו”ר הזקן בשם הבעש”ט הקדוש:
“עץ חיים היא למחזיקים בה – ותומכיה מאושר” (משלי ג,יח).
אמר הבעש”ט הקדוש:
שאפשר לקרוא את המילה ‘תומכיה’ כ’ושומחיה’ (בשי”ן שמאלית) ומדוע?
מי ששומח עצמו עם התורה – ומשמח את התורה:
הוא ‘מאושר’ – בבנים ובני בנים עוסקים בתורה.
הוסיף על כך ה’צמח צדק’: “זה מאה שנה שהבעש”ט אמר תורה זו, וגם עתה הוא אומר תורה זו בגן עדן” (ספר השיחות תרצ”ט).
תורה ותפילה – ‘אור’ שמנצח את ה’חושך’: הנפש האלוקית בוערת כ’גחלת אש’, ועוזרת לגבור על הנפש הבהמית, וכשהאדם לומד תורה, בוערת בו: “ריתחא דאורייתא” – אש קודש!
‘אש’ קודש – שמרוממת ומעלה את האדם לדרגות רוחניות, שעוזרות לו לגבור על הנפש הבהמית.
החשמונאים ידעו לקחת את ה’עזות’ העצומה שהיתה להם – לקדושה.
וכך, נצחו את היוונים – וטיהרו את השמנים.
ימי החנוכה נותנים כוח להגביר את ‘אש’ הקדושה – ולהתגבר על כל חטא וחושך, ע”י ‘אש’ התורה.
שלהבת הנשמה עולה מאליה: אורו של נר החנוכה ישאר בנו, וימשיך להאיר בשלהבת ‘אש’ קודש את ה’נפש האלוקית’ המצויה בכל אחד מישראל, עד:
ששלהבת ליבנו תעלה ותאיר מאליה, ולא תכבה לעולם, אמן!
נרות החנוכה יאירו ישועות לכלל ישראל, נתבשר בשורות טובות פרנסה ורפואה, וביאת משיח וגאולה במהרה ברחמים, אמן!