פרשת מקץ – ויתן אותי במשמר | עיון במקורות היהדות על עונש המאסר
פרשת מקץ, המספרת את סיפור יציאתו של יוסף מבור הכלא ועלייתו לגדולה במצרים, מעלה את נושא הכלא במקרא. יוסף, לאחר שנחלץ מן הבור, ומאוחר יותר שם גם את שמעון אחיו במשמר. נקודה זו מהווה פתח לדיון בעונש הכליאה בהלכה היהודית. המקורות היהודיים מציגים גישות מגוונות לנושא המאסר, החל מתפיסתו כצורך זמני ועד להבנתו כעונש בפני עצמו.
נקודת המוצא לדיון היא הסיפורים המופיעים בתורה אודות ‘הכליאה’: מקושש העצים (במדבר ט”ו, ל”ד) ובן האישה הישראלית שקילל את ה’ (ויקרא כ”ד, י”ב). בשני המקרים הללו, המאסר אינו עונש, אלא אמצעי שמירה על העבריין עד שיתברר דינו. במקרה של מקושש העצים, ידוע שהוא חייב מיתה, אך לא ידוע באיזו מיתה. במקרה של המגדף, לא ידוע כלל אם הוא חייב מיתה או לא.
המאסר – אלדד ומידד
הסיפור של אלדד ומידד מעלה שאלות בנוגע למאסר כעונש. בפרשת בהעלותך (במדבר י”א), מסופר שרוח הנבואה ירדה על שבעים זקנים במחנה, ואלדד ומידד, שלא היו בין הזקנים הנבחרים, החלו אף הם להתנבא. יהושע בן נון, שר צבאו של משה, ראה בכך סכנה אפשרית לסמכותו של משה וביקש: “אדוני משה, כלאם!”.
האם כוונתו של יהושע הייתה לאסור את אלדד ומידד כעונש? רש”י (על הפסוק) מציע אפשרות אחרת: “הטל עליהם צרכי ציבור, והם כלים מאליהם”. כלומר, יהושע לא ביקש להעניש אותם, אלא להטיל עליהם משימות ציבוריות שימנעו מהם להמשיך להתנבא.
גם הרמב”ן, בפירושו לתורה, מציג שתי אפשרויות להבנת בקשתו של יהושע:
אפשרות אחת היא שאלדד ומידד נראו כמשתגעים, ויהושע ביקש להכניסם למקום סגור כעין בית משוגעים. אפשרות שנייה, המובאת מתרגום ירושלמי, היא שיהושע ביקש למנוע מהם את רוח הקודש. לפי שני פירושים אלה, לא מדובר במאסר כעונש, אלא כאמצעי הגנה על אלדד ומידד עצמם או על הציבור.
המאסר – עונש או תהליך בירור?
מקורותינו מציגים את המאסר לא רק כאמצעי זמני, אלא גם כעונש בפני עצמו. המשנה בסנהדרין (פ”א ע”ב) מתארת שלושה מקרים בהם המאסר משמש כעונש: מי שלקה ושנה, מי שהרג את הנפש שלא בעדים, ומי שהתרו בו שלוש פעמים. במקרים אלו, המאסר משמש כאמצעי להביא למותו של העבריין.
הרמב”ם (פ”ד מרוצח, הלכה ה’) מרחיב את היריעה ומתיר להטיל מאסר כעונש על אדם שהרג באמצעות שליח או שכיר. מטרת המאסר במקרה זה היא להרתיע רשעים אחרים.
בנוסף לתפקידו כעונש, המאסר משמש גם כאמצעי כפיה. רש”י (פסחים צ”א ע”א) מתיר לאסור אדם שאינו משלם את חובותיו או מסרב להוציא גט לאשתו. גישה זו שנויה במחלוקת, וישנם ראשונים האוסרים לאסור אדם על אי תשלום חוב.
גם בימינו משמש המאסר כאמצעי ענישה והרתעה, אולם חשוב להדגיש כי ההלכה היהודית אינה רואה במאסר פתרון יחיד ומוחלט, אלא מאפשרת לבית הדין לשקול מגוון אפשרויות, תוך התחשבות בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.
Post Comment