משוחה בשמן | למה אנחנו אוכלים סופגניות בחנוכה?
בימינו, הסופגנייה היא אחד מהסמלים המרכזיים של חג החנוכה. באירועים משפחתיים ובמסיבות חנוכה, אפשר למצוא סופגניות בכל מקום. הסופגנייה המודרנית היא תוצר של התפתחות שנמשכה מאות שנים, ויש לה קשרים עמוקים למנהגים יהודיים עתיקים ולטעמים שהיו נפוצים במזרח התיכון ובצפון אפריקה.
אחד האזכורים הקדומים ביותר לאכילת סופגניות הוא בשירתו של רבי קלונימוס בר קלונימוס, שנפטר לפני קרוב לשבע מאות שנה. בשירתו לחנוכה הוא כותב: “ולכבוד בר חשמונאי, יאספו הנשים החשובות… יאפו את הבצק ומינים יעשו מטעמים מהעיסה… ועל הכל יקחו סולת חיטין, ויעשו ממנו הסופגנין…” מעניין מאוד לראות כיצד המילה “סופגנין” מופיעה בשירה זו, ומעוררת את השאלה – מה היו הסופגנין הללו ומה טעם היה להם? האם היו אלו מאפים דומים לסופגניות המוכרות לנו היום?
רבנו מיימון, אביו של הרמב”ם, כתב בספרו על המנהג לאכול סופגנין, בערבית אלספינג, מאפה דמוי סופגנייה המטוגן בשמן. המנהג נוצר כ”זכר לברכתו” – כלומר, זכר לנס שהתרחש עם שמן הזית במקדש, בו מצאו שמן שהיה אמור להדליק את המנורה למשך יום אחד בלבד, אך נס קרה והשמן הספיק לשמונה ימים.
הסופגנין או הספינג’ היו מאפים מטוגנים בשמן עמוק, ובשלב מאוחר יותר הוספו להם מילויים מתוקים כמו ריבה או דבש, מה שהפך אותם לאוכל חגיגי במיוחד.
הסופגנייה ביידיש ובתרבויות יהודיות
ביידיש, הסופגנייה נקראת לעיתים ‘לאטקע’, שמם של המאפים המטוגנים שהיו נפוצים בקרב יהודים במזרח אירופה. מילה זו מתייחסת לא רק לסופגנייה, אלא גם ללביבות תפוחי אדמה, והקשר ביניהם הוא בעיקר במנהג המטוגן בשמן. יש שמכנים את הסופגנייה גם בשם ‘פאנטשקע’ (נהגה: פוֹנְצ’קָה), מילה שייתכן שנמצאה בשימוש בקרב יהודים ממזרח אירופה, אך מקור השם והמנהג אינם ברורים לגמרי. הספינג’ והסופגנייה – מאפה צפון אפריקאי
ההיסטוריה של הסופגנייה קשורה גם לספינג’, מאפה שמקורו בצפון אפריקה. הספינג’ הוא מאפה בצק מתוק ומטוגן בשמן, המזכיר את הסופגנייה המוכרת לנו כיום. הספינג’ היה מאפה פופולרי במיוחד במצרים ובארצות ערב, ועם הזמן הוא עבר שינויים והתפתח לאור התרבות היהודית. ככל שהשתכללו המאפיות והטכניקות של אפיית מאפים, הסופגנייה התפשטה והפכה למאכל חביב בבתים יהודיים, ועם הזמן נוספו לה מילויים כמו ריבה וקרם, והציפוי באבקת סוכר הפך להיות חלק בלתי נפרד מהמאפה.
מנהגי החסידות והקשר לסופגנייה
כ”ק מרן האדמו”ר מסקווירא שליט”א סיפר על מנהגם של צדיקי בית טשרנוביל לאכול לאטקעס עשויות מקמח סולת (קאשע) בנר חמישי של חנוכה. המגיד הקדוש מטשרנוביל זי”ע נתן טעם למנהג הזה, והוא הסביר כי בכך הם רצו לסגור את שלוש-עשרה הפרצות שפרצו מלכי יוון בהר הבית. הסופגנייה, המוכרת גם בשם “לאטקע”, נחשבת גם לדרך להשלים את חסרונות האדם, כמו סתימת פערים בעזרת טלאי. הרה”ק ה’שארית ישראל’ מווילעדניק זי”ע גם התייחס לשם הדומה בין ה’לאטע’ (הטלאי) ל’לאטקע’ (הסופגנייה), ורמז כי בעזרת המנהג הזה, משלים האדם את כל החסרונות והפגמים שיש לו, כמו מניח טלאי לסתום את חסרונותיו.
השם ‘לאטקע’ מקורו בשפה הרוסית, שם היה מאפה דומה לסופגניות מטוגנות שנקרא לטקה. במזרח אירופה, במיוחד ברוסיה, היו מכינים מאפים דומים לסופגנייה, ומילים אלו עברו לשפת היידיש ולשפות אחרות.
Post Comment