הרב צבי פסח פראנק זצ”ל | שורות לרגל יום ההילולא
הרב צבי פסח פראנק (תרל”ג-תשי”ז, 1873-1957) היה דמות מופת של תורה, הנהגה ורגישות אנושית. במשך עשרות שנים כיהן כרב ראשי של ירושלים, אב בית הדין של הרבנות הראשית, ופוסק הלכה בעל שם, ששמעו הגיע עד קצווי תבל.
הרב פראנק נולד למשפחה ששילבה מסורת תורה עם אהבת ארץ ישראל. אביו, הרב לייב יהודה פראנק, היה פעיל בתנועת “חובבי ציון” ובהקמת המושבה חדרה. מצד שני, משפחת פראנק הייתה נטועה עמוק בעולם התורה הליטאי. דודו של הרב, ר’ שרגא פייבל פראנק, נודע בנדבנותו ותמך בלומדי תורה. חתניו היו ראשי ישיבות בעלי שם, ביניהם ר’ איסר זלמן מלצר ור’ משה מרדכי אפשטיין.
בשנת תרנ”ב (1892) עלה הרב פראנק לארץ ישראל והתיישב בירושלים. הוא נשא לאישה את מלכה גיטא שפירא, בת למשפחה רבנית ירושלמית. לאחר לימודים ביפו חזר לירושלים והחל להורות בישיבות ולפסוק הלכה. בשנת 1908 מונה לדיין בבית הדין האשכנזי הפרושי בירושלים, בברכתו של הרב שמואל סלנט.
במהלך מלחמת העולם הראשונה סבלה משפחת פראנק רבות. אשתו נכלאה על ידי השלטון העות’מאני יחד עם בנם התינוק. לאחר המלחמה, תמך הרב פראנק במינוי הרב קוק לרב ראשי של ירושלים.
במאורעות תרפ”ט (1929) נרצחה אחותו של הרב, ינטא, עם בעלה, הרב אברהם יעקב אורלנסקי, ובני משפחתם, בטבח בחברון. בשנת 1936, לאחר פטירת הרב קוק, נבחר הרב פראנק לרב ראשי של ירושלים. בוועדת פיל, שנתיים קודם לכן, נשא דברים בשם הרבנות הראשית והדגיש את הקשר הנצחי בין עם ישראל לארץ ישראל.
הרב פראנק עסק רבות בשאלות הלכתיות שעורר מהרב ראשי, הרב י”א הרצוג, הביע בעוצמה רבה צערו גם על כך שהמדינה אינה בעלת צביון משפטי הלכתי. מאמץ המלחמה, כגון היתרי פיקוח נפש ללוחמים.
בפסיקותיו ניכרה רגישות מיוחדת לצדק ולרחמים. היה ידוע כמקל ולא כמחמיר, וחיפש פתרונות אנושיים לבעיות מורכבות. בנו, הרב אברהם פרנק, תיאר את גישתו: “ככל שהייתה לו תפיסה מהירה לסוגיות מורכבות … ידע בחוכמתו להבדיל בין תבן לעיקר ולהתיר תסבוכות, לפשט ונפתלות וכשרון להבחין הלכתי מענה ולתת ברור ומעשי לבעיות שלפניו. הוא פסק בבהירות ובאומץ ונטל על שכמו אחריות השמורה רק לבקיאים בנבכי ההלכה. עם זאת, הוא כאב, פשוטו כמשמעו, את כאבם של הסובלים, לא נח עד שמצא פתרון לבעיותיהם של נדכאים, ובעיקר של עגונות”.
התרת עגונות
הרב פראנק הקדיש מאמצים אדירים להתרת עגונות. הוא ראה בכך משימה קדושה וטיפל במסירות בנשים שבעליהן אבדו או סירבו לגרש אותן. הוא נהג לומר: “לא די להן לנשים שהתורה קשרה אותו בכבלים, אנו בעצלותנו אל לנו להוסיף עליהן”. סיפורים רבים מעידים על מסירותו לנושא. פעם, לאחר שטיפל במקרה של עגינות במשך כל הלילה, אמר לבתו: “בת ישראל מתייסרת ושותתת דם, איך אפשר ללכת לישון?”. במקרה אחר, בערב יום כיפור, התיר אישה מעגינותה למרות לחץ הזמן הרב.
הרב פראנק התיר עגונות גם בימי השואה, בהסתמך על עדויות ו”אומדנות חזקות” לגבי גורלם של יהודים במחנות. הוא עסק גם בעגונות ממלחמות ישראל, כגון פרשת גשר אכזיב, שבה התיר אישה שבעלה נהרג בפעולה.
הרב צבי פסח פראנק היה דמות ייחודית ששילבה בקיאות עצומה בתורה עם רגישות אנושית עמוקה. הוא הותיר אחריו מורשת של פסיקה הלכתית, של דאגה לזולת, ושל אהבת ארץ ישראל. ספריו הרבים, ביניהם “הר צבי”, “מקראי קודש”, ו”שביבי אור”, משקפים את בקיאותו העצומה ואת תפיסתו הייחודית והם נכס צאן ברזל בספרות הלכתית. הרב צבי פסח פראנק נפטר בליל שבת פרשת וישב, כ”א בכסלו ה’תשכ”א (1960), בביתו, ונקבר בהר המנוחות בירושלים.
Post Comment