מסכת סנהדרין דף ה’ | נושא בדף היומי | האם חטאו החשמונאים שהמליכו מלכים?
בדף היומי במסכת סנהדרין (דף ה) אנו לומדים אודות שבט יהודה, אשר זכה במלכות על פי ברכת יעקב אבינו “לא יסור שבט מיהודה”. בימים אלו, ערב חג החנוכה, זאת הזדמנות להיזכר בדבריו של הרמב”ן הנודעים אודות האיסור למנות מלכים שאינם משבט יהודה בדגש על בית חשמונאי.
הרמב”ן, בספרו על התורה (בראשית מט, י), מתייחס בחריפות לנושא, וטוען שמלכות החשמונאים נגדעה בעקבות עונש על כך שעברו על ברכת יעקב, ומינו מלך שאינו משבט יהודה:
“וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני. כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל. ואף על פי כן נענשו עונש גדול… בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי. והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום”.
הרמב”ן רואה בחשמונאים גורם שגרם להפסקת שלטון בית דוד, ומתאר את סופם הטראגי כעונש משמיים.
הדעות המתירות להעמיד מלך שאינו משבט יהודה
לעומת גישתו של הרמב”ן, קיימות גישות אחרות הרואות במלכות בית חשמונאי צדדים חיוביים:
הרשב”א: בספרו שו”ת הרשב”א (חלק ד, סימן קפ”ז), טוען שהפסקת שלטון בית דוד היא זמנית בלבד, וכי עם ביאת המשיח, שהוא מזרע יהודה, תשוב המלוכה לשבט יהודה: “ראיתי לכתוב בספר, את אשר נתווכח עמי אחד מחכמיהן באותן הדברים… ואילו להפסקת המלוכה בתקופת הגלות, או בתקופות אשר בהן מלכו אחרים שלא משבט יהודה, אין להתייחס אלא כהפסקה זמנית בלבד, שהרי, המשך הפסוק הוא “עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים”, כלומר, הרי בסופו של דבר יבוא המשיח, שהוא מזרע יהודה, וישיב את המלוכה לשבט יהודה, ותשוב לו ירושתו מקדם
רבי יהונתן אייבשיץ (יערות דבש חלק ב, עמ’ רסב-רסג בהוצאת אור הספר), הסביר שמלכות החשמונאים הייתה תקינה מאחר שגם שבט הכהונה מיוחס לשבט יהודה.
הר”ן, בדרוש השביעי, מציע הבנה שונה מזו של הרמב”ן לברכת יעקב “לא יסור שבט מיהודה”. לדעתו, הפסוק אינו אוסר על מלכות משבטים אחרים, אלא מבטיח שתמיד יהיה מלך משבט יהודה לצד כל מלך אחר. הר”ן מסביר שהברכה אינה קובעת שרק יהודה ימלכו, אלא שכל עוד קיימת מלכות בישראל, יהיה בה מלך מבית דוד. לפי פירוש זה, ייתכנו מלכים משבטים אחרים, אך תמיד במקביל למלך משבט יהודה, ולא ייתכן מצב בו מלך משבט אחר ימלוך לבדו.
יש הסוברים כי החשמונאים עצמם נמנעו מלהכתיר עצמם כמלכים, וכי רק בדורות מאוחרים יותר העזו צאצאיהם לקחת לעצמם את התואר הזה. השערה זו, המבוססת על ספר מקבים א’, עשויה להסביר את יחסו המורכב של הרמב”ם כלפיהם.
Post Comment