‘יום ההצלה’ בסאטמר | מ”רכבת קסטנר” ועד תחקיר ‘העדה’ שנוגע בשאלת “הבריחה”

כ”א בכסלו נחרט בתודעת חסידי סאטמר כ”יום ההצלה”, יום בו ניצל מגיא ההריגה האדמו”ר רבי יואל טייטלבוים זצ”ל מסאטמר, מנהיגה הבלתי מעורער של היהדות החרדית הקנאית.
מדי שנה מציינים עשרות אלפי חסידים ברחבי העולם את היום בו חצתה הרכבת את גבול שווייץ בליל כ”א בכסלו תש”ה, כשעליה האדמו”ר שעתיד היה להפוך לדמות המרכזית בשיקום עולם התורה והחסידות באמריקה לאחר החורבן.
הצלתו של האדמו”ר מסאטמר נתפסת בעיני חסידיו ומעריציו כנס היסטורי שהשפיע עמוקות על עיצוב פני היהדות החרדית בדור שאחרי השואה. בעוד רוב האדמו”רים ומנהיגי הציבור החרדי שניצלו נטו לדרך הפשרנית של אגודת ישראל, ומיעוטם אף הצטרפו לתנועת המזרחי, היה זה האדמו”ר מסאטמר שהניף מחדש את דגל הקנאות והמשיך את המסורת האנטי-ציונית הנחרצת של יהדות הונגריה הקנאית. הודות למנהיגותו הכריזמטית ועוצמת אישיותו, הצליח לשמר ולחדש את דרכה של היהדות החרדית הקנאית, כשהוא סוחף אחריו אדמו”רים וקהילות שלמות
כיום, 80 שנה אחרי, מציינת חסידות סאטמר את יום ההצלה לא רק כהצלתו הפרטית של האדמו”ר, אלא כהצלת דרך חיים שלמה – דרך הקנאות וההתבדלות שאפיינה את יהדות הונגריה לפני השואה. על יהדות הונגריה האורתודוקסית פרסם קרן-קרץ לאחרונה את ספרו Jewish Hungarian Orthodoxy: Piety and Zealotry. אלמלא ניצל האדמו”ר, יש המעריכים כי לא היה נותר זכר ממשי לאותה מסורת קנאית שהייתה נחלתם של מאות אלפי יהודים בהונגריה שלפני המלחמה. (ראה בספר ‘הקנאי’ שכתב חוקר חסידות סאטמר ד”ר מנחם קרן קרץ).
לפני כארבע שנים, פרסם עיתון “העדה” של העדה החרדית תחקיר מקיף על פרשת ההצלה, בניסיון להתמודד עם הנרטיב המחקרי המקובל כפי שמופיע למשל במאמרו של ד”ר קרן-קרץ שכותרתו מלמדת על תוכנו: “הברחת וגם ירשת; תגובותיהם של ר’ יואל טייטלבוים – הרבי מסאטמר ושל חסידיו לביקורת על התנהלותו בתקופת השואה ולאחריה”.
הפרסום ב”העדה” הוא צעד חריג ומשמעותי, שכן הציבור החרדי הרחב, כולל עולם הישיבות ורוב החצרות החסידיות, נמנע באופן מסורתי מעיסוק וציטוט פרשיות לא נעימות, ובטח חסידות הונגרית שמרנית.
הנרטיב המחקרי המקובל, אשר נתמך במסמכים ומקורות מאותה תקופה, מתמקד במה שנודע כ”רכבת קסטנר”, ומייחס את ההצלה לפעילותו של ד”ר ישראל (רודולף) קסטנר, שניהל משא ומתן עם הנאצים להצלת קבוצת יהודים תמורת תשלום. לפי גישה זו, האדמו”ר מסאטמר היה אחד מ-1,684 היהודים שניצלו הודות למאמצי ההצלה של הציונים, ומכאן הביקורת על הרבי בסגנון “אתה נגד הציונים? והרי הם הצילו אותך!”
מנגד, הנרטיב של חסידות סאטמר, כפי שנחשף בתחקיר “העדה”, מציג תמונה שונה לחלוטין. על פי עדויות וממצאים שנאספו על ידי החוקר החסידי הרב חיים הערש פרידמן, ההצלה הייתה למעשה יוזמה של עסקנים חרדים, שתוכננה במקור להציל כמיליון יהודי הונגריה. לטענתם, קסטנר דווקא צמצם את היקף ההצלה ל-700 אנשים בלבד.
התחקיר מביא עדויות היסטוריות, בהן מכתבים, תיעוד משפטי ועדויות של מעורבים בפרשה, המצביעים על תפקידם המרכזי של עסקנים חרדים כמו ר’ חיים ראטה, ר’ פנחס פרוידיגר והרב מיכאל דב וייסמנדל בניסיונות ההצלה. במיוחד מודגש תפקידו של מכתב היסטורי שנשלח לשווייץ, אשר לפי הטענה מנע את שילוח הרכבת לאושוויץ.
פרסום התחקיר בעיתון “העדה” מהווה נקודת ציון משמעותית בשיח הציבורי סביב הפרשה. זוהי הפעם הראשונה שחסידות סאטמר בוחרת להתמודד באופן פומבי ומתועד עם הנרטיב ההיסטורי המקובל, תוך הצגת ראיות ועדויות התומכות בגרסתה.
חשוב לציין כי הדיון בפרשה זו נותר רגיש ומורכב, כאשר כל צד מחזיק בראיות ועדויות התומכות בגרסתו. עם זאת, עצם פתיחת הדיון מצד חסידות סאטמר מאפשרת לראשונה דיאלוג היסטורי משמעותי על אחת הפרשיות המורכבות בתולדות השואה.
מעבר לעצם שאלת ההצלה, התחקיר ב”העדה” חושף פרטים מטרידים הנוגעים למהלך האירועים. על פי התיעוד שמביא החוקר החסידי הרב פרידמן, המסע עצמו היה רצוף תהפוכות דרמטיות. הרכבת נעה במשך 11 ימים הלוך ושוב בין תחנות שונות, כשגורל נוסעיה לא ברור. בשלב מסוים, לפי העדויות, התגלה כי על מסמכי הרכבת נכתב היעד “אושוויץ”.
לפי התחקיר, ברגע קריטי זה התערב האדמו”ר מסאטמר והורה לנוסעים שלא לעלות בחזרה לרכבת. במקביל, נשלח שליח דחוף לבודפשט להזעיק עזרה. העסקן ר’ חיים ראטה, שהיה מעורב עמוקות בניסיונות ההצלה, פעל במהירות מול הגורמים הרלוונטיים וגייס סכומי כסף נוספים שנדרשו להמשך המסע.
נקודת מפנה משמעותית התרחשה כאשר מכתב שנשלח משווייץ, המתאר את מצב הנוסעים ובמיוחד את נוכחותו של האדמו”ר, הגיע לידי ארגוני הצלה בינלאומיים. לפי העדויות, המכתב יצר לחץ בינלאומי שהוביל להסטת הרכבת לברגן-בלזן במקום לאושוויץ.
בין שני הנרטיבים המנוגדים, יש לציין את מחקרה של ההיסטוריונית אסתר פרבשטין, המציינת שהברון פנחס (פיליפ) פון פרוידיגר, ראש הקהל האורתודוקסי בבודפשט, היה זה שבחר כשמונים רבנים ונכבדים להצלה ברכבת קסטנר ושילם תמורת הכללתם ברשימת היוצאים. פרבשטין מעירה כי הטענה שהרבי ניצל על ידי הציונים ‘מעניינת ואולי אף פיקנטית’ אך מתעלמת מההקשר ההיסטורי, שכן כל הזרמים ביהדות הונגריה שותפו בקביעת רשימת הנוסעים”.
החידוש המחקרי האחרון בפרשה זו הוא מאמרו של ד”ר יצחק הרשקוביץ שבחן את רשימת הרבנים שהיו על הרכבת ואת שיוכם לזרמים היהודיים שפעלו במרחב הדובר הונגרית. הוא גילה כי על הרכבת היו 23 רבנים אורתודוסים, 12 רבנים נאולוגים ורב אחד שהשתייך לקהילת הסטטוס קוו. הרשקוביץ קבע כי: “בזכות פרוידיגר קיבלו הרבנים ההונגרים האורתודוקסים ייצוג גדול הרבה יותר משיעורם באוכלוסייה היהודית ככלל”.
מאמרו של קרן-קרץ “רועה בלי צאן בלי רועה: לבטיהם הקשים של הרבנים החסידיים בהונגריה בתקופת השואה”, חושף כי לצד אדמו”רים הונגריים שניצלו מן השואה בדרכים שונות ומשונות, היו גם כאלה שסירבו לעזוב את בני קהילותיהם בשעתם הקשה ותחת זאת החליטו ללוות אותם בדרכם האחרונה אל מחנות ההשמדה.
משפט קסטנר
במשפט שהתקיים בישראל בשנות החמישים, הידוע כ”משפט קסטנר”, נחשפו עדויות מטרידות נוספות. בין היתר הוצגו מסמכים המתארים את מערכת היחסים המורכבת בין קסטנר לבין הצורר אייכמן ימ”ש. המשפט, שעורר סערה ציבורית עזה, הסתיים בקביעות משפטיות חמורות כלפי קסטנר, אם כי במשפט חוזר שנערך לאחר מותו שונו חלק מהקביעות. יש לציין כי למרות הצלתו ברכבת שאירגן קסטנר, הרי שכאשר התבקש הרבי מסאטמר למסור עדות לטובת מצילו, הוא סירב לעשות כן.
ממד נוסף לפרשה המורכבת התגלה שנים לאחר מכן, כאשר התברר כי זאב אקשטיין, אחד מרוצחיו של קסטנר, היה סוכן שב”כ לשעבר. על פי מסמכים שנחשפו בשנים האחרונות, השב”כ ידע על הכוונה הכללית להתנקש בקסטנר, וקסטנר אף לווה בידי שומר ראש של השירות – ליווי שהופסק מספר ימים לפני הרצח. עובדות אלו, טוענים בחסידות סאטמר, מחזקות את טענתם כי הממסד הציוני פעל באופן שיטתי להשתקת האמת ההיסטורית בפרשה.
עם זאת, חשוב לציין כי השב”כ הכחיש לאורך השנים כל קשר לרצח עצמו, וטען כי אקשטיין ניתק את קשריו עם השירות כשנה לפני ההתנקשות. הנושא נותר שנוי במחלוקת, כאשר מרבית החומרים הקשורים לפרשה עדיין חסויים בארכיוני המדינה”.
חשוב לציין כי המחקר ההיסטורי המקובל מציג תמונה מורכבת יותר של האירועים, ומייחס חשיבות רבה למאמצי ההצלה של הוועדה להצלת יהודי הונגריה, שקסטנר היה חלק ממנה. כך או אחרת, על אף הביקורת הקשה על חלק מהחלטותיו, אין ספק כי פעולותיו של קסטנר אכן הצילו מאות יהודים שיש להניח שאלמלא כן היו מובלוים למחנות ההשמדה וספק אם היו ניצלים וביניהם גם הרבי מסאטמר עצמו.
“משפט קסטנר” והפרשה כולה נותרו נושא רגיש בהיסטוריוגרפיה של השואה. פרסום התחקיר ב”העדה” פותח לראשונה צוהר להבנת נקודת המבט של העדה החרדית על האירועים, ומאפשר דיון היסטורי מעמיק יותר במכלול העדויות והמסמכים מהתקופה. זאת לצד הדיון המקיף בסוגית שואת יהדות הונגריה בכלל ורכבת קסטנר בפרט זו בספרה של פרבשטיין.
סוגיה נוספת שעולה בתחקיר “העדה” נוגעת לנסיבות המסתוריות של רצח קסטנר בשנת 1957. על פי הטענות המובאות בתחקיר, לאחר המשפט, כשקסטנר מצא עצמו מבודד ומותקף מכל עבר, הוא החל לאותת כי בכוונתו לחשוף מידע נוסף על מעורבותם של גורמים שונים בפרשה. זמן קצר לאחר מכן, נורה למוות בפתח ביתו בתל אביב.
בעוד הנרטיב הרשמי מייחס את הרצח לקנאים ימניים קיצוניים, חסידות סאטמר, בהסתמך על תחקיר הרב פרידמן, מציגה השערה שונה. לטענתם, העיתוי והנסיבות של הרצח מעלים שאלות לגבי זהות המעוניינים בהשתקתו של קסטנר. עם זאת, חשוב לציין כי אין בידי החסידות ראיות חד-משמעיות לביסוס טענה זו, והיא נותרה בגדר השערה היסטורית.
המשפט החוזר שנערך לאחר מותו של קסטנר, בו זוכה מחלק מההאשמות, נתפס בעיני חסידות סאטמר כניסיון מאוחר לטשטש את העובדות שנחשפו במשפט המקורי. ואולם, הם נמנעים מלקבוע מסמרות בנוגע לזהות הרוצחים, ומעדיפים להתמקד בעובדות ההיסטוריות הנוגעות להצלת האדמו”ר והקהילה החרדית.
לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: [email protected]