אחרי שנים של סבל האברך התגרש – אלא שאז החיים שלו נהיו גרועים יותר

יש רגעים בחיים שבהם נדמה לך שהכול נגמר. שהקירות סוגרים עליך מכל צד ואין לך לאן לברוח. הרגעים האלו, כשאתה יושב לבד, הראש על הידיים, הדמעות זולגות ללא שליטה, ואתה שואל את עצמך: “איך הגעתי לכאן? איך החיים שלי נהרסו ככה?”.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
לפני שנה וחצי פגשתי יהודי יקר. הוא הגיע אליי שבור, מרוסק לרסיסים, כמו כוס שהתנפצה על הרצפה ולא נותר ממנה דבר. כשראיתי אותו לראשונה, ראיתי אדם שבור לרסיסים.
“אני לא יודע מה לעשות יותר,” הוא אמר לי. עיניו היו אדומות מבכי, המילים שלו בקושי יצאו החוצה. “התגרשתי לפני כמה חודשים… האישה שאני אוהב עזבה אותי. אני מרגיש שאני כישלון מוחלט. אני לא יודע איך להמשיך לחיות.”
הוא תיאר לי את החיים שהיו לו לפני. עשר שנים של נישואין, של חלומות משותפים, של בית אחד קטן שבו ניסה לבנות משפחה. “היו לנו קשיים, בטח שהיו,” הוא אמר, “אבל חשבתי שזה נורמלי. ניסיתי הכול כדי שזה יעבוד. ניסיתי לשנות את עצמי, ניסיתי לשמח אותה, ניסיתי להיות הבעל הכי טוב שאני יכול. אבל זה לא עזר.”
ואז הגיעה הפרידה. “היא פשוט לא רצתה להישאר יותר,” הוא אמר בקול רועד. “והאמת? אולי היא צודקת. אולי אני באמת לא מספיק טוב.”
כשהוא דיבר, ראיתי לנגד עיניי לא רק אדם שבור מגירושין – אלא אדם שאיבד את עצמו. הוא לא ראה את הערך שלו, את הטוב שבו. כל מה שהוא ראה זה כישלון.
“אתה יודע מה הכי קשה?” הוא שאל אותי. “זו לא רק הבדידות. זה הקול הזה, בראש שלי, שמזכיר לי כל הזמן שנכשלתי. שאני לא שווה כלום. אני קם בבוקר, ואני שונא את הבנאדם שאני רואה במראה.”
היו לילות שבהם הוא לא הצליח להירדם. מחשבות בלתי פוסקות רדפו אותו: איך הוא היה יכול למנוע את זה? מה הוא עשה לא נכון? ולמה, מכל האנשים, זה קרה דווקא לו?
היו פעמים שבהן הוא פשוט לא רצה להמשיך. “מה יש לי עכשיו?” הוא אמר. “אין לי משפחה, אין לי אהבה, אין לי סיבה לקום בבוקר.”
כששמעתי את הדברים האלו, ידעתי שהדרך שלו החוצה מהחושך לא תהיה פשוטה. ידעתי שזה ייקח זמן, שזה ידרוש ממנו להתמודד עם הפחדים הכי גדולים שלו.
הרבה אנשים שחווים גירושין מרגישים תחושה של כישלון. כאילו הם איבדו לא רק את הזוגיות שלהם, אלא גם את עצמם. הוא לא היה שונה. “אני מרגיש שהחיים שלי נכשלו,” הוא אמר. “לא הצלחתי לשמור על המשפחה שלי, לא הצלחתי להיות מספיק טוב. כנראה יש בי משהו לא בסדר.”
הקשבתי לו והבנתי שהוא לא רק מתאבל על אובדן הזוגיות – הוא מתאבל על תחושת הערך העצמי שלו.
אמרתי לו: “אתה יודע, לפעמים כשאנחנו מאבדים משהו יקר, אנחנו שוכחים את כל מה שנשאר לנו. אנחנו מתמקדים בכאב, בכישלון, בשבר – ולא שמים לב למה שיש בתוכנו, למה שאנחנו יכולים לבנות מחדש.”
הוא שתק. ראיתי בעיניו שהוא שומע אותי, אבל עדיין לא מצליח להאמין.
המשכנו להיפגש. בכל מפגש הוא הביא איתו עוד ועוד אשמה, עוד תחושות של חוסר ערך. “אני לא מספיק טוב,” הוא חזר ואמר. “היא צדקה. אני לא מספיק חכם, לא מספיק רגיש, לא מספיק…”
אמרתי לו: “אתה שם לב למילים שאתה אומר לעצמך? אם חבר טוב שלך היה מספר לך על הגירושים שלו, היית אומר לו את הדברים האלו? היית אומר לו שהוא כישלון?”
“לא,” הוא ענה מיד. “ברור שלא.”
“אז למה אתה מדבר ככה לעצמך?” שאלתי. “למה אתה האויב הכי גדול של עצמך?” הוא שתק. “תהיה החבר הכי טוב של עצמך,” אמרתי לו בעדינות.
האמת היא, שרובנו נופלים למלכודת הזו. אנחנו השופטים הכי קשים של עצמנו, במיוחד ברגעים שבהם אנחנו למטה. אנחנו שוכחים להסתכל על עצמנו בעיניים של חמלה, של הבנה, של קבלה. אהבה עצמית – זה לא פינוק, זו הישרדות
פעם שמעתי משפט חזק: “כשאתה לא אוהב את עצמך, אתה מחפש את זה מבחוץ. וכשאתה לא מקבל את זה מבחוץ, אתה מתרסק.” זה בדיוק מה שקרה לו. הוא בנה את כל תחושת הערך שלו על הזוגיות, על ההכרה של מישהו אחר, וברגע שזה נלקח ממנו – הוא נשאר בלי כלום.
אמרתי לו: “אתה יודע מה החלק הכי חשוב בתהליך הזה? ללמוד לאהוב את עצמך. זה לא קל, זה לא קורה ביום, אבל זה הצעד הראשון. להבין שזה מה שיש – וזה מי שאתה. שאתה לא צריך להיות מושלם כדי להיות ראוי לאהבה.”
אמרתי לו שני משפטים פשוטים חשובים:
“זה מי שאתה – וזה מה שיש.”
בהתחלה הוא לא הבין. “מה זאת אומרת?” הוא שאל.
“המשמעות,” אמרתי לו, “היא קודם כל לקבל. לקבל את עצמך, כמו שאתה, עם כל מה שעברת. לקבל את החיים שלך, גם כשהם לא מושלמים. זה לא אומר להרים ידיים. זה לא אומר להפסיק לנסות לשפר. אבל זה אומר להפסיק להילחם בעצמך. זה אומר להגיד לעצמך: ‘זה מי שאני, ואני מספיק טוב כמו שאני.’ וגם: ‘זה מה שיש עכשיו, ואני אמצא דרך להתמודד עם זה.'”
הוא שתק במשך כמה דקות. ראיתי בעיניים שלו שהוא מנסה לעכל את הדברים.
בפגישה הבאה הוא סיפר לי: “אמרתי לעצמי את המשפטים האלו אתמול בלילה. הסתכלתי במראה, ולראשונה מזה חודשים לא כעסתי על עצמי. לא אמרתי לעצמי שאני כישלון. פשוט אמרתי: ‘זה מי שאני.'”
זו הייתה התחלה. לא נס, לא פתרון קסם, אבל התחלה של שינוי.
דיברנו על זה הרבה. איך אנחנו יכולים להיות האויבים הכי גדולים של עצמנו. איך אנחנו שופטים את עצמנו בחומרה שלא היינו שופטים אף אדם אחר. ואיך, דווקא בזמנים הקשים ביותר, הדבר שאנחנו הכי צריכים זה לא ביקורת עצמית – אלא חמלה.
ככל שעבר הזמן, דוד התחיל לעבוד גם על המשפט השני: “זה מה שיש.”
“אתה לא יכול לשנות את מה שקרה,” אמרתי לו. “אבל אתה יכול לבחור איך אתה מתמודד עם זה. אתה יכול לבחור להישאר שבור, או שאתה יכול לבחור לבנות את עצמך מחדש.”
זה לא היה קל. היו לו ימים שבהם הוא חזר אחורה, שבהם הכאב והכעס עלו מחדש. אבל לאט לאט, הוא התחיל להסתכל על חייו בעיניים חדשות.
הוא התחיל לראות את הטוב שבו. את היכולות שלו, את החוזקות שלו, את העובדה שהוא שרד משהו שאחרים לא היו מצליחים להתמודד איתו.
חצי שנה אחרי שהתחלנו לעבוד יחד, הוא הגיע לפגישה ואמר לי: “אני מרגיש אחרת. אני יודע שעברתי משהו קשה, ואני עדיין מתמודד. אבל אני כבר לא שונא את עצמי. אני כבר לא מוותר לעצמי. אני מבין שזה מה שיש עכשיו, ושאני יכול לבנות מזה משהו חדש.”
כן, זה עצוב לעמוד מול המראה ולדעת שאתה גרוש, אבל זה מה שיש וזה מי שאני. ואחרי ההשלמה והקבלה מגיע שלב השינוי, זה הפתח הראשון לגאולה עצמית.
המשפטים האלו – “זה מי שאני” ו-“זה מה שיש” – הפכו להיות המנטרה שלו. בכל פעם שהכאב חזר, הוא חזר עליהם לעצמו. בכל פעם שהוא הרגיש אבוד, הם החזירו לו קצת כוח.
כשאנחנו עוברים משבר, זה מרגיש לעיתים כאילו אין מוצא. אבל דווקא בתוך השברים האלו, אנחנו יכולים למצוא את הכוח שלנו.
קבלה עצמית והשלמה עם המציאות הן לא חולשה – הן כוח. הן מה שמאפשר לנו להרים את עצמנו, להפסיק להילחם במי שאנחנו, ולהתחיל לבנות חיים חדשים.
אז אם גם אתם מרגישים שאיבדתם את הדרך, תזכרו את שני המשפטים האלו:
“זה מי שאני”.
“זה מה שיש”.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
תגידו אותם לעצמכם, תאמינו בהם, ותראו איך לאט לאט האור מתחיל לחדור לחושך. כי גם כשנדמה שהכול אבוד, תמיד אפשר להתחיל מחדש.
שבת שלום אחים יקרים שלי. מאחל לכם אהבה ושמחה תמיד.
לתגובות: [email protected]