חברון ופוניבז’, המבי”ט והבית יוסף | כשמריבת קבורה בדמשק הגיעה לגדולי הדור
חום המדבר הכבד של דמשק העתיקה נשפך על רחובותיה הצרים. ריח התבלינים מן השוק המקומי התערבב בניחוח עצי התות שהצלו על הסמטאות. בין בתי האבן העתיקים של העיר, התנהל מאבק שקט בין שתי קהילות – הספרדים והמסתערבים. הם חלקו את אותם רחובות, את אותם בתי כנסת, ואת אותה אמונה. אך עתה, בבית הקברות העתיק של העיר, התגלע סכסוך שהדיו הגיעו עד לשולחנם של גדולי הדור.
עשרים שנה חלפו מאז נחתם ההסכם בין קהילת הספרדים למשפחת כליף המסתערבית. דפי הקלף הישנים, שהעניקו למשפחה זכות קבורה בבית העלמין הספרדי, הצהיבו מיושן. איש לא שיער שדווקא עתה, כשדור רביעי של המשפחה מבקש את מקומו בין אבותיו, יתעורר ויכוח שיטלטל את שלוות בית העלמין העתיק, ויגיע עד לפתחם של המבי”ט והבית יוסף.
בעקבות המחלוקת האחרונה על מקום קבורתו של הגר”א דויטש זצ”ל, מעניין להיזכר במקרים דומים מן העבר. בעוד שבבני ברק כמעט והתפתחה מחלוקת חריפה בין הצדדים, בירושלים של שנת תשכ”ו (1966) אכן התרחשה חטיפת גופה במהלך הלוויה, כאשר בני ישיבת חברון מנעו את קבורת הגר”י וינברג זצ”ל בעל השרידי איש בבית העלמין סנהדריה.
אך עוד קודם לכן, בדמשק של המאה ה-16, התנהלה מחלוקת משפטית מרתקת בנושא זכויות קבורה.
המחלוקת התגלעה בין משפחת כליף (כליפא) מעדת המסתערבים לבין קהילת הספרדים. המקרה הובא בפני שנעים מגדולי הפוסקים: המבי”ט (סימן כח) ומרן הבית יוסף (בשו”ת אבקת רוכל סימן קטו).
מהות המחלוקת נסובה סביב הסכם שנחתם בין הצדדים, לפיו קהילת הספרדים מכרה למשפחת כליפא מקום בבית הקברות שלהם. לאחר עשרים שנה, ביקשו הספרדים לבטל את ההסכם. הם טענו כי המכירה בטלה בדומה לבית כנסת של כרכים, שאף אם מכרו שבעה טובי העיר אינה מכירה. בנוסף, טענו כי השטר הגביל את הקבורה לשלושה דורות בלבד – הזקן, בניו ובני בניו, ולכן קבורת דור רביעי הייתה שלא כדין.
טענתם השלישית הייתה כי קבורת המסתערבים בבית הקברות הספרדי מהווה פגם משפחתי…
מנגד, בני הזקן המסתערבים השיבו כי אין זה דומה לבית כנסת של כרכים, שכן שם יש קדושה שהקדישוהו על דעת רבים. הם הוסיפו כי מכיוון שכבר נקברו שם בני המשפחה – קנו את מקומם. לגבי טענת הפגם המשפחתי, הם הצביעו על כך שזהו מעשה שבשגרה שהמסתערבים נקברים בבית הקברות של הספרדים, והספרדים אף גובים את דמי הקבר מהיורשים.
בסופו של דבר, המבי”ט פסק לטובת בני הזקן מקהילת המסתערבים, וקבע כי אין לקהילת הספרדים טענה עליהם. הוא נימק זאת בכך שהדור הרביעי כלול במילים “בני בניו” שבשטר, ועוד שכיוון שכבר נקברו שם, הם נחשבים למוחזקים והמוציא מחברו עליו הראיה.
מיהם היו קהילת מוּסְתערבּים?
המוסתערבים הם הקהילות היהודיות העתיקות ביותר שישבו בארצות המזרח התיכון, ובמיוחד בארץ ישראל. שמם, שפירושו “המתערבבים”, ניתן להם על ידי היהודים שהיגרו מאירופה במאה ה-14, בשל הדמיון התרבותי שלהם לשכניהם הערבים. הם היו מעין גשר חי בין התרבות היהודית העתיקה לבין העולם הערבי שסביבם.
חיי היומיום שלהם היו מרתקים – הם דיברו ערבית עם שכניהם, התפללו בעברית בבתי הכנסת, ושמרו על מסורת הלכתית ייחודית שעברה מדור לדור עוד מתקופת הגאונים. בניגוד ליהודים שהגיעו מאירופה, רבים מהם היו חקלאים שעיבדו את אדמתם במשך דורות, במיוחד באזור הגליל בכפרים כמו פקיעין וכפר ענאן.
עד תחילת המאה ה-16, המוסתערבים היו הרוב המכריע בקרב יהודי ארץ ישראל. אולם עם הגעתם של גלי הגירה יהודית חדשים מאירופה וספרד, החלו להיווצר מתחים בין הקהילות. המוסתערבים, שהיו רגילים להיות המתווכים הבלעדיים בין הקהילה היהודית לשלטונות, מצאו את עצמם מתמודדים עם אתגרים חדשים. הם אף הסתייגו מנישואין עם יהודים שהגיעו מספרד, בעיקר עם אלה שהיו אנוסים, מחשש שאינם יהודים גמורים.
למרות המתחים, במקומות מסוימים כמו צפת, נוצר שיתוף פעולה פורה בין המוסתערבים לקהילות החדשות, במיוחד בענייני הלכה. עם הזמן, רבות מהקהילות המוסתערביות התמזגו עם הקהילות האחרות, אך השפעתם על המסורת היהודית והתרבות המקומית נותרה משמעותית עד ימינו.
בימינו צבא הגנה לישראל מכנה את היחידה שמתחפשת למוסלמים ופועלת מתוך מעמקי השטחים כ… “מסתערבים”.
ישר כח לידידי העורך התורני הרה”ג ר’ רפאל רפפורט על שליחת מקור נפלא זה. לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: [email protected]
Post Comment