יבשו עינינו מדמעות // הרב יצחק ידידיה שינפלד
1.
בגמרא במסכת ברכות מובא, שכאשר נפרדים מאדם בעודו בחיים, יש לומר לו: “לך לשלום”, בלמ”ד. מה שאין כן בשעת פטירתו, עת שעולה למרומים, נפרדים ממנו במילים: “לך בשלום”, בבי”ת.
במהלך חייו של האדם ניתנה לו האפשרות להתקדם ולהתעלות. כל עוד נושמת רוח באפו, מברכים אותו שילך ‘לשלום’, שיגשים את השאיפות שלו, ישיג את המטרות שהציב לעצמו וימלא בנאמנות את תפקיד חייו. לעומת זאת, בשעת פטירתו של האדם, חלון ההזדמנויות נסגר, ואין לו אלא הזכויות וההישגים שקנה בשנות החיים שקיבל. על כן בשעה שנפרד מהעולם, אומרים לו יקיריו: “לך בשלום”, לך במה שיש לך, לך עם המעלות שעומדות לזכותך ועם המעשים הטובים שעשית. עם כל אלה תתייצב מול בוראך והלוואי ותנוח עם כל ה’שלום’ הזה על משכבך.
דוגמאות לדבר – מילותיו האחרונות של דוד המלך לאבשלום בנו היו: ‘לך בשלום’. ומה היה סופו של אבשלום?… מוות בתלייה. לעומת זאת, מילות הפרידה של יתרו למשה חתנו, עוד בטרם הפך ל’משה רבנו’, היו: ‘לך לשלום’. וההמשך ידוע. משה הלך למצרים ונהיה למנהיג הגדול של ישראל בכל הזמנים. הוא יצא משם עם שישים ריבוא גברים משוחררים, וכמספר הזה נשים וילדים עד גיל עשרים ומגיל שישים ומעלה, מיליונים של אנשים יוצאים בהנהגתו לחירות ומקבלים תורה ונכנסים לארץ ישראל.
2.
בפרשת השבוע, פרשת ויצא, יעקב יוצא לפדן ארם. בדרך הוא נודר נדרים להקב”ה: “אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך הזה, אשר אנוכי הולך, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ד’ לי לאלוקים”. רבים מהמפרשים עומדים על כך, שהיה לו לומר ‘ושבתי לשלום’. האם הוא לא ידע את דברי הגמרא במסכת ברכות אחרי ארבע עשרה שנה בבית המדרש של שם ועבר? האם הוא לא השכיל להבין את מה שכהן מדין הבין?
התשובה לכך פשוטה. יעקב הבין לאן פניו מועדות. הוא כבר שמע מרבקה אימו, מי הוא לבן אחיה. הוא ידע גם על הבית, שבו הוא הולך להתגורר ללא הגבלת זמן, בית מלא בעבודה זרה והשחתת המידות. אם-כן, אמר יעקב, אם אצליח לשמור על מעמדי כבוגר ישיבת שם ועבר גם בזמן שהותי בבית לבן הארמי – עוכר ישראל, זה יהיה בשבילי הרבה מאוד! אני לא מבקש להתעלות שם בתורה וביראת שמיים, אני רק מבקש לחזור הביתה באותה דרגה רוחנית, כפי שאני עכשיו. ריבונו של עולם, תן לי לשוב לבית אבי ‘בשלום’. ‘לשלום’ אין לי ציפיות. 3.
אנחנו, בניו של יעקב אבינו – “ישראל אשר בך אתפאר”, מבקשים ממך, מלך מלכי המלכים, הקב”ה: אין לנו כבר שאיפות להיות הצבא החזק בעולם ובוודאי לא המוסרי. אנחנו לא חולמים לכבוש ולא מעוניינים בהסכמי שלום מכובדים. אנחנו לא רוצים לנצח במלחמות. אנחנו לא רוצים כלל להשתתף בהם. ‘כבר יבשו עינינו מדמעות’. אנחנו כבר לא מבקשים לנו את הכל, גם לא כמעט, כמאמר השיר, שהפך לסמל התקופה. איננו מחפשים להיות מעצמת הייטק ולא דוגמה לכלכלה משגשגת. אנחנו לא רוצים להיות אחת המדינות המשפיעות בעולם, אנחנו פשוט רוצים לחיות!
בבקשה, אל תעמיד אותנו במבחנים קשים ובבחירות אכזריות בין רע לרע עוד יותר. תן לנו את הגשם בעיתו ובאביב פזר לנו פרחים. תן שיחזרו בניך ובנותיך כולם בשלום לביתם, כי יותר מזה, עד ביאת גואל צדק, אנחנו לא צריכים!
Post Comment