עלתה מצרפת, התייתמה והתארסה: מי יוביל את אביטל לחופה?

עלתה מצרפת, התייתמה והתארסה: מי יוביל את אביטל לחופה?

“את מחסירה הרבה לאחרונה.” המורה אתי דואגת באמת ובתמים. “חבל, אביטל. התאקלמת כל כך יפה בכיתה… למה לעצור?”
אביטל מסמיקה ודמעות עולות בעיניה. “מאמו חולה.” היא לוחשת במבטא צרפתי.
ליבה של המורה עוצר מפעום. המנהלת סיפרה שאביה של אביטל נפטר לפני שנים, והן עלו לארץ אלמנה עם שלוש יתומות. אבל איך אין מסתדרות כאן? פתאום המורה קולטת שמעולם לא חשבה על כך, ומזדעזעת.
אביטל זקוקה לנו! תורמים עכשיו ועוזרים לחתן אותה >>
שנים הן חלמו לעלות לארץ ישראל. לחיות בין יהודים, בתוך קהילה עוטפת. אמא הבטיחה להן שבבני ברק כולם שומרי מצוות, והן לא תרגשנה בודדות אפילו לרגע אחד.
הן בקושי הספיקו להתאקלם כשגילו לאמא את המחלה. עוד לפני שלמדו עברית כבר ידעו לבטא מונחים רפואיים ולקרוא את שמות המחלקות והבדיקות שאמא עברה.
אביטל יושבת ליד אמא בדירת שני החדרים שסידרה להם ממשרד הקליטה. אמא משתעלת שיעולים נבחניים, אביטל מנגבת שוב ושוב את פניה המזיעות ולא יודעת את נפשה.
“היא נחנקת!” צועקת שירה אחותה. “איפה הפלאפון? תזמיני אמבולנס!!!”
“מותר מלווה אחד.” אומר הפראמאדיק לבנות המבוהלות. הן מביטות אחת על השנייה. שלושתן רוצות לנסוע עם אמא. מה יש להן לעשות בבית בלעדיה?
אביטל זקוקה לנו! תורמים עכשיו ועוזרים לחתן אותה >>
הן כל כך לבד! כל כך לבד! אמא מאושפזת תקופות ארוכות והן לצידה. לפעמים שכנה טובה מכניסה ארוחה מבושלת. לפעמים מזמינים אותן לסעודה. אף אחד לא שייך אליהם באמת.
גם בפטירה הן היו לבד. הצוות במחלקה הזעיק מניין מבית הכנסת של בית החולים, מישהו שהן לא מכירות ארגן לוויה קטנה ועצובה. היה קדיש ושבעה שישבו בבית ריק. בוכות זו עם זו, מנחמות זו את זו.
אחר כך הדירה הושכרה למישהו אחר, אולי לעולים חדשים מהן. אביטל ואחיותיה עברו לגור בפנימייה לבנות חסרות בית, כמותן.
אביטל זקוקה לנו! תורמים עכשיו ועוזרים לחתן אותה >>
בחודש הקרוב, אחרי שנים של יתמות מאב ועוד שנתיים של יתמות עגולה, אביטל תצא בעזרת השם לחופתה. היא זכתה לחתן בחור ישיבה אצילי, שגם הוא יתום. חתן וכלה שבריריים בלי גב מאחוריהם.
וגם הצומת הזו, שאמורה להיות שמחה, מלאה בצער נוקב. לאן פונים? מי ילך איתה? ואיך מתארגנים לחתונה כשאין שקל ראשון? היא לא מכירה אפילו גמ”חים של הכנסות כלה…
אביטל מודדת שמלת כלה בגמ”ח וליבה בוכה. אמא, איפה את? למה הלכת כל כך מהר?
כמה צער מהול בשמחה הראשונית הזו, המהססת. כמה תמיכה ועזרה צריך כדי להקים את הבית הזה על תילו! ואנחנו ניתן את התמיכה הזו. באהבה, בהערכה אינסופית לניסיונות שצלחו. זו הזכות והחובה שלנו להקים חופת יתום ויתומה – – –
אביטל זקוקה לנו! תורמים עכשיו ועוזרים לחתן אותה >>