שלושים שניות של שתיקה מביכה חשפו את קריסת התיאוריה של אבישי בן חיים
אורי גלר כבש את העולם בתחילת שנות ה-70, ובגדול. כשבאמתחתו כריזמה בלתי מתפשרת, ובלורית שיער חצופה הוא חצה את האוקיינוס ועשה לעצמו שם. בשיר “הבלדה על אורי גלר” כתב עליו יהונתן גפן שהוא “לקח מטוס ראשון ללונדון וזה היה מרגיז, איך שהוא הזיז להם שם את הביג בן לפריז”. באופן טבעי הוא המשיך מאירופה לארה”ב, וניסה את מזלו בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. בספטמבר 1973 נקבעה לו הופעה בטאון הול בניו יורק. אולם היסטורי בן 1,500 מקומות. מסוג המקומות שפרנק סינטרה שר עליהם שאם תצליח שם – אתה תצליח בכל מקום. אלא שאז הוא החליט לעוף קצת קרוב מדי לשמש, והסכים לקדם את ההופעה בטונייט שואו של ג’וני קרסון, מגיש הטלוויזיה הפופולרי ביותר באמריקה באותם ימים. זו הייתה הבמה הגדולה ביותר שאמן יכול לקבל. ההזמנה הזאת כמעט גמרה לו את הקריירה.
מה שגלר לא ידע הוא שקרסון התייעץ עם ג’יימס רנדי, קוסם אגדי בעצמו, וחושף תרמיות מהולל שלקח על עצמו את אורי גלר כמשימה אישית. רנדי, כמו קרסון עצמו, דווקא אהב קוסמים – אבל הוא שנא אנשים מסוגו של אורי גלר, שטענו ש”יש להם כוחות מיוחדים”. רנדי הסביר לקרסון כיצד גלר מבצע את הטריקים המפורסמים שלו, וייעץ לו כיצד למנוע מגלר להונות את הקהל שלו. כשגלר התיישב על הכורסה המפורסמת ביותר באמריקה הוא לא ידע שהוא בעצם נכנס לתוך אמבוש. במשך 20 דקות (נצח במונחים טלוויזיוניים) גלר התפתל מול קרסון. הוא הסביר שהוא לא חשב שהוא יצטרך להוכיח את “הכוחות שלו” בשידור, והוא לא רגיל לעבוד תחת לחץ. דבר די מפתיע מאמן שמוכר כרטיסים כדי לבצע את הטריקים האלה לפני אלפי אנשים באולמות מפוצצים בבני אדם. דמיינו זמר שמגיע להתארח בתכנית אירוח, ואז מופתע מכך שמצפים ממנו גם לשיר.
Post Comment