בין שיעורי תורה לתצפיות מבצעיות • ‘הנוסע המתמיד’ עם רב מושב ולוחם מילואים

מספרים שבאחד הימים הגיעו לגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ”ל וסיפרו לו שמעוניינים לצאת למסע לצפון כדי להתפלל על קברי צדיקים, הגרש”ז שאל מאיפה הם בארץ, וכשענו ‘מירושלים’ שאל ‘אז למה לכם להרחיק לכת, לכו להר הרצל והתפללו על קברם של חללי צה”ל, קברים של מי שמסרו נפשם למען הגנת ארץ ישראל ועם ישראל, קברי צדיקים של ממש’.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
הסיפור הזה מלמד אותנו דבר המובן מאליו. בימים אלו הרבה עוסקים בסוגיית גיוס חרדים, סוגייה שלה משקל רב, יש הטוענים כי על כולם לקחת חלק בלחימה ולתת כתף, ומאידך הטענות הן כי בלימוד התורה יגנו בחורי הישיבות והאברכים על עם ישראל כולו ויועיל לנו הדבר שיפלו אויבנו לפנינו. הנושא הוא אכן מורכב וכאוב, אך דבר אחד אמור להיות מוסכם על כל הצדדים, מי שכן יוצא למלחמה ומוכן להקריב את זמנו, פרנסתו ולפעמים אף את חייו, הוא אדם הראוי להערכה ואין זה דבר המובן מאליו.
השבוע יצא לי לשוחח עם רבי דוד, יהודי מיוחד במינו, תלמיד חכם שעליו ניתן לומר כי ‘שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד’. רבי דוד מכהן כרב במושב בדרום הארץ ומלמד במסגרות שונות, אך בנוסף משרת במשך למעלה משלושים שנה בשירות מילואים כלוחם ואף עכשיו, למרות שכבר זכאי הוא לפטור מחובת שירות מילואים, משתתף במלחמה זו כשהוא נוכח בכל חזית מחזיתות המלחמה, ביקשתי לשמוע מפיו על חוויותיו במלחמה זו ואולי להבין מעט יותר את עולמם של משרתי המילואים אשר פעמים רבות ואינו מוכר לנו די צורכו.
לוחם מלחמתה של תורה – שיחה עם רבי דוד
הבנתי שעשיתם עלייה לארץ, מתי זה היה ומה הביא להחלטה הזו?
”גדלתי בצרפת במשפחה שהייתה מאוד דתייה באזור בו גדלנו, כבר מההתחלה היה ברור לי שאגיע לארץ, בגיל הבחרות אכן עליתי לארץ והלכתי ללמוד בישיבה, היה זה בשנת תש”נ, כשהגעתי לגיל גיוס החלטתי ללכת ולשרת בפלוגה לוחמת, הדבר לווה בתחושת חובה לשמור על ארץ ישראל, דבר שלא מובן מאליו בכלל ובפרט למי שגדל בחוץ לארץ.
“הייתי אז חייל בודד שכן משפחתי היתה בצרפת כאמור והדבר השפיע על מצב הרוח שלי. איתי היו עוד חייילים נוספים שגם כן היו במצב רוח ירוד, כדוגמת אלה שעזבו את משפחתם לראשונה לתקופה ממושכת או אפילו חיילים שבאו מישיבות הסדר והיו רגילים לסדרי הישיבה הכוללים שעות לימוד רבות וכשהם לא למדו זה גרם להם לעצבות.
“היה סיפור אחד שגרם לי לחשוב אחרת לגמרי והשפיע עלי מאוד, היה זה כשהגיע אלי חבר שהיה צריך להישאר בשבת בבסיס, כולם כבר יצאו וגם אני כבר הייתי לבוש בבגדים ליציאה, הוא פנה אלי וביקש שאשאר במקומו בגלל שיש להם השבת שמחה במשפחה שהוא רוצה לקחת בה חלק, אני הסכמתי לכך אבל הרגשתי עצב שאני לא יוצא, עד שה’ האיר את עיניי ואמרתי לעצמי ‘אתה ויתרת בעצמך לחבר ואף אחד לא כפה אותך לזה, אין לי סיבה להיות עצוב בגלל החלטה שקבלתי בעצמי’, הבנתי בעצם שהכל עניין של פרשנות ואם אסתכל על המצב בהסתכלות אחרת אני באמת ארגיש יותר טוב, ומאז אימצתי את הגישה הזאת והיא עזרה לי פעמים רבות להימנע מצער מיותר ולהסתכל על החיים במבט טוב.
“לאחר תקופת השירות יצאתי חזרה לצרפת לצורך שליחות ובמשך שנה לימדתי לימודי קודש במסגרות שונות. לאחר השנה חזרתי לארץ והלכתי לישיבה ללמוד, תקופה זו נמשכה שבע שנים, ‘שבע שנות השבע’, במהלך התקופה זכיתי להקים בית עם רעיתי שתחי’ כשאני ממשיך לאחר נישואיי את לימודי בישיבה.
“למדתי אז את ההלכות הנדרשות לרב לצורך פסיקת הלכה, אך מלבד הלכות איסור והיתר ושבת היה חשוב לי ללמוד בעיון גם את הלכות פסח ויו”ט, הלכות מילה וגירות וסת”ם אשר גם אותם יש לרב לדעת, עברתי את הבחינות בהצלחה ב”ה וקיבלתי כושר לרבנות עיר. יש לציין שבאותה התקוה היו בודדים שנבחנו את הבחינות, שלא כמו היום ב”ה שרבו הנבחנים, אז לא היה זה מחזה נפוץ”. ומה הוביל אותך דווקא למסלול של רבנות קהילתית?
“למעשה האפשרות הייתה להיות מורה, אני ידעתי שזה דבר חשוב ומעניין אבל אני יותר מאמין ברבנות קהילתית, שם ההשפעה רבה ויש מקום להרחבת הפעילות, לכן במהלך שנות הלימודים חיפשתי אפשרות לכהן כרב, כשהגיע ההצעה לרבנות כרב מושב מכהן, קבלתי אותה בשמחה ומאז אני ב”ה בקהילה עד היום כבר למעלה מעשרים שנה”.
הייתה סיבה שבגללה בחרת דווקא באזור הדרום?
“הייתה סיבה טכנית, רוב קרובי משפחתי היו גרים בירושלים, העדפתי את הדרום בגלל שזמן ההגעה מהדרום לירושלים קצר יותר מאשר מהצפון, לימים הסתבר שהשיקול היה נכון, אני מלמד היום בירושלים והקירבה לירושלים מקלה יותר את ההגעה”.
במהלך הזמן שלך כרב במושב היה שינוי בקהילה? מה היה מצבה הרוחני בתחילה, שונה?
“המושב היה תמיד דתי ברובו מאז שהגעתי, אבל ב”ה התווספו עם השנים זמנים נוספים לתפילה ושיעורי תורה לחברי הקהילה, כמו כן זכינו ויש אצלנו כולל אברכים מידי יום ביומו אליו מגיעים אברכים תלמידי חכמים יראי שמיים שמגיעים מערי הדרום ויושבים ועוסקים בתורה ואף קובעים להם זמן לישב וללמוד עם בני הקהילה, זה משפיע מאוד. ב”ה יש שיעורים רבים והציבור זוכה לסיים מסכתות, זה לא היה כשאני הגעתי, אז סיום מסכת היה דבר ששייך רק למי שתורתו אומנותו וכל סיום היה אירוע נדיר, היום ב”ה כמעט כל אחד זוכה לסיים.
“אבל גם מי שאין בכוחו לסיים רוצה לקחת חלק, אחד מבני הקהילה שקשה לו הלימוד רצה בכל זאת ללמוד, האברך שלמד אתו הציע שילמדו דף אחד ויעשו עליו סיום, וב”ה כך היה שאותו אחד למד את הדף וערכו לו סיום מכובד כבכל סיום מסכת, ומאז אותו אדם המשיך ללמוד וזכה לדפים הרבה”.
ואיפה השתלב שירות המילואים שלך?
“לאחר סיום שירותי הסדיר התחלתי את שירות המילואים, כל שנה לפרק זמן מסוים כאשר הפעם הראשונה הייתה בשנת תשנ”ד ועד היום אני עדין משרת”.
מה התפקיד שלך במחלקה?
“אני התחלתי כחייל קרבי ועד היום אני בתפקיד קרבי, ב”ה אני בכושר טוב ויכול לעשות זאת גם בגילי. למעשה אני ‘קלע’ של המחלקה, באחריותי להשקיף ביום ובלילה ולזהות אם יש חלילה איום כלשהו על הפלוגה”.
יצא לך במסגרת התפקיד למנוע איומים בפועל?
“יוצא כל הזמן לזהות איומים ובס”ד להימנע מסכנה, היו התקלויות גם בעזה וגם בלבנון ויצא לי לזהות את ההתקלויות מראש דרך המכשיר שמאפשר ראייה למרחוק. אם יצא לי לירות באופן ישיר במישהו שראיתי במהלך היתקלות? את התשובה אשמור לעצמי… אבל וודאי שיוצא לפתוח באש במהלך הלחימה”. למעשה כיום אתה פטור רשמית משירות מילואים, לא כך?
“נכון, כבר לאחר מינוי לרב מושב יש פטור משירות מילואים, גם כשנולדה לי בתי השישית הייתי פטור משירות, וגם כשעברתי את גיל ארבעים נפטרתי למעשה משירות, ובכל שנה עלי לחתום על כך שאני מעוניין לשרת מרצוני”.
איך היחס אליך מצד חברי המחלקה? הם מתייחסים אליך אחרת בגלל שאתה רב מכהן?
“היחס מכבד מאוד כפי שעם ישראל יודע, גם מצד הגיל המתקדם וגם בגלל התפקיד. קוראים לי ‘רבי דוד’ ובאופן לא רשמי פונים אליי כשיש שאלות הלכתיות בפלוגה. גם יוצא לי לערוך שיחות רבות עם חברי בנושאים שונים ביהדות. אך כמובן שעם כל זאת אני לא מפחית מתפקידי, כולם יודעים שאני סוחב כמו כולם ושומר כמו כולם ויורה כמו כולם ואין הבדל. אבל עדיין עצם הנוכחות שלי בפלוגה יש לה השפעה טובה, הרבה אמרו לי שאם אני סוחב או עושה דבר אחר בלחימה הם אומרים לעצמם שוודאי שעליהם מוטל לעשות ככל יכולתם”.
אתה חש התנגדות מצד לוחמים אחרים שלצידך? כאלה שרואים בך את מי שמייצג את הדתיים?
“חלילה, אדרבה, לא פעם ולא פעמיים יוצא לי לשמוע מחייל שאיתי שהוא הושפע ממני לטובה כשראה שאני משתדל למצא זמן ולקבוע בו עיתים לתורה, זה עורר אותו גם כן להתקרב להשם”. אפשרי בכלל למצוא יישוב בדעת בכדי ללמוד משהו?
“תראה, זה לא קל בכלל, אתה נמצא בתמרונים כל הזמן וחם מאוד לפעמים, ואין לכך יישוב הדעת, זה לא פשוט. גם החגים הם לא אותו דבר בשעת מלחמה. אפילו בכיפור כשיש סכנות צריכים להלחם בכל דרך אפשרית כמובן. גם אתה כל הזמן נמצא עם אטמי אוזניים בגלל רעש הירי שמכל כיוון, זאת לחימה של ממש עם אויב קשה.
“אני זוכר למשל שכשנכנסנו ללבנון אמרתי לחברי המחלקה שאם תהיה סייעתא דשמיא ונמצא בבתים שנכנס אליהם אמצעי לחימה אביא על כל בית בקבוק משקה ונעשה לחיים, נכנסנו לבית הראשון ומצאנו שם אמצעי לחימה, אני שמחתי ואמרתי לעצמי שהתמזל מזלנו, אך בבית השני שגם בו מצאנו נשק הבנתי שאם אמשיך בהבטחתי הדבר יעלה לי בבקבוקים רבים, הודעתי לחברי ששני בקבוקי וויסקי יש לנו ללחיים אבל להבא אין יותר בקבוקים, מזל שעשיתי כך, מצאנו נשק כמעט בכל בית שנכנסנו אליו, זה לא יאומן מה שהיה שם, והכל קילומטרים ספורים מהגבול.
“ב”ה לפני שבוע וחצי עשינו מסיבת הודיה אצלי בבית על שחזרנו כולנו בשלום, על השולחן היו שני בקבוקי הוויסקי שהבטחתי, חלק שלא מגיעים לבית הכנסת עשו שם ברכת ‘הגומל’ ויחד עשינו ‘לחיים’ בהודיה עצומה על הנס שזכינו לו ששבנו לשלום”. ישנו גם את הצד של בני המשפחה, לא אתה רואה אותם ולא הם אותך במהלך התקופה הזו, אך זה משפיע?
“זה באמת לא פשוט, אתה יכול לחזור לבית לאחר תקופה ולהרגיש כאילו אתה אורח בבית ולא אחד מבני המשפחה. למשל, כשהגעתי לאחר תקופת לחימה ממושכת נכנסתי למקלט של הבית שהוא למעשה משמש כחדר השינה של הבת שלי ושם ראיתי קרטון גדול תחת המיטה, שאלתי בפליאה מה יש בקרטון הזה ומה הוא עושה פה, כולם ענו לי ב’צחוק מריר’ כי זה הקרטון בו שמו מצרכים לשעת חירום כדוגמת מים וכד’, הרגשתי מאוד מנותק מהמשפחה באותם הרגעים, דברים קורים בבית שלך ואתה לא מודע אליהם ולא חלק מהם.
“וזה עוד לפני הניהול השגרתי של הבית, כמו הטיפול בילדים ביום יום, לשבת עם המורים ולשמוע על ההתקדמות של הילד או לשאול אותו איך הוא מרגיש ולדבר אתו באריכות וביישוב הדעת, שלא לדבר על סיוע כשהילד חולה בלקחת אותו לרופא. אצלי ב”ה זה פחות מורגש כי הילדים כבר גדולים, אבל יש הורים לילדים צעירים ששם הקושי הוא גדול יותר, אמא שלא יכולה לעבוד בגלל שהילד היה חולה ולא ישן בלילה והיא הייתה צריכה להיות אתו כל הלילה, או אפילו סיפורים עצובים כמו אבא שחזר לבית והבן שלי בן השלוש לא רצה לדבר אתו כי הוא כעס על זה שאבא שלו ‘עזב אותו’ לזמן ארוך”.
זה באמת לא פשוט, ובכלל יש את החוויות מהלחימה עצמה, איך ההתמודדות איתם?
“זה דבר שמאוד קשה להבין עד כמה הוא מורכב, הייתי לפני תקופה באזכרה של בן של ידיד שלי שנהרג בעזה לפני כחודש, לידי ישב חבר ילדות שלי שסיפר לי שהבן שלו נמצא עכשיו בלחימה בלבנון והוא היה חלק מקבוצה בת עשרה חיילים, באחד הימים הם היו בהתקלות שבה שישה מהם נהרגו ר”ל, כך שמתוך עשרה נותרו ארבעה, הבן שלו שהוא סך הכל בן עשרים חווה דבר נורא ואיום, טראומה עמוקה והוא מתקשה להתמודד עם זה.
“וזה רק סיפור אחד, תחשוב שככה יש לא אחד ולא שניים, ממש אלפים ועשרות אלפים של חיילים שנקלעו למצבים שהותירו בהם צלקות בנפש. אז נכון שגם פעמים רבות האירועים האלה יכולים להביא את האדם לאמונה גדולה בה’, חוויה שאי אפשר להסביר במילים שממש מרגישים בחוש את הקב”ה. אבל עדיין הקושי נוכח וקשה להתעלם ממנו”.
במה הקושי בה לידי ביטוי?
“אתה מאבד את החשק לעשות דברים, כמו למשל ללכת לאירוע ולהיפגש עם חברים או שקשה לחזור לשבת וללמוד ביישוב הדעת. זאת חזרה לשגרה איטית מאוד שצריך להבין אותה ולא לזלזל בקושי שיש בה”. איך ההתמודדות של האישה בתקופה הזאת?
“לא פשוטה, כמו שאמרתי, היא מנהלת את הבית לבד. כמה ימים לפני היה לה בעל שהיה נוכח ולקח חלק גדול ממטלות הבית ועכשיו פתאום הכל מוטל על כתפיה לבד. אז נכון שיש שמתעניינים ושואלים, אבל אם תשאל אותי, הדבר הנכון לעשות הוא שאם אתה מכיר משפחה כזו תושיט יד לעשה במטלות היום יום כמו הכנת אוכל או סיוע עם הילדים, זה הדבר החשוב”.
ואיך ההתרשמות שלך מהציבור? הוא מודע לקושי של מי שנמצה בלחימה?
“תראה, יש נטייה לומר שהציבור החרדי שלא נמצא בצבא הוא לא מבין את מה שעובר על מי שמשרת. אבל אני אומר לך שגם מי שכן עושה שירות אבל לא כלוחם הוא לא באמת מבין את המצב.
“קרה לי סיפור שממחיש את זה, חזרתי בדיוק מתקופת לחימה ממושכת באזור קרב בעזה, נתנו לי יציאה הביתה לשלושה ימים, אני ניצלתי את הזמן הזה וקבעתי פגישה עם חברים של המשפחה שלנו מצרפת במלון מסוים, הם רצו לשמוע על החוויות שלי ולהעביר אותם הלאה לחו”ל. הגעתי ישר מהלחימה למלון, הגעתי לכניסה עם המדים והנשק שלי שהיה מלוכלך בחול מהקרב, השומרת בכניסה הסתכלה עלי ואמרה ‘הנשק שלך מלוכלך, אתה לא יכול לנקות אותו? איך אתה הולך ככה?’, אני הייתי המום מהדברים והשבתי לה שכמובן שהנשק יהיה מלוכלך, עד לפני כמה שעות נלחמתי והשתמשתי בו בשדה הקרב ובמלחמה הנשק מתלכלך…
“ביקשו ממני לפני שאכנס להראות להם אישור על כך שאני משרת במילואים, הראתי להם תצלום שהיה לי בפלאפון, הם שאלו אותי למה לא הדפסת את האישור בצורה מסודרת? אני שוב עניתי להם כשאני כאוב מחוסר ההכרה במצב כי ‘באל-בורייג’ בעזה שהייתי אין מדפסות לצערי, אפילו אין חשמל, איך אתם מצפים ממני להגיע עם מסמכים מודפסים?’, זה היה רגע שהרגשתי עד כמה יש אנשים שמנותקים מהמצב, וזה ללא קשר למי שהוא חרדי או לא, פשוט אנשים לא מודעים”.
ולמה אתה ממשיך בכל זאת, למה לא פשוט להימנע ולהישאר בבית?
“תראה, אני מרגיש שאיני יכול לעזוב את אלה שאני לוחם איתם בתקופה הזו, אני מרגיש את החוסר וברצוני באמת לעשות ככל יכולתי, כמובן שהקהילה חסרה לי והדבר לא קל, אבל אני מאמין שבעז”ה בקרוב נזכה לישועה גדולה ונחזור לשבת ולעסוק בתורה ובמצוות בהשקט ובטח”.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
את השיחה סיימתי כשאני נפרד מרבי דוד ומתפעל מהנכונות שלו להקרבה למען עם ישראל, אהבת ישראל שכזו לא ניתן שלא להתפעל ממנה, חשבתי לעצמי שאולי גם אם אני לא נוטל חלק בקרב ולא נוכח בהיתקלויות, עדיין אני יכול לפחות להעריך יותר את מי שכן עושה זאת ולא להסתכל עליו כעל דבר המובן מאליו.
אפשר לומר לו כמה מילים טובות כשנפגשים אתו ברחוב ואפשר גם להקדיש להצלחת הלוחמים את שעות הלימוד שללא ספק יועילו להם רבות ולהזכירם בתפילה.