הנהר הארוך והיפה ביותר | כך גבולה של מדינת ישראל כמעט ונקבע על נהר הליטני

הנהר הארוך והיפה ביותר | כך גבולה של מדינת ישראל כמעט ונקבע על נהר הליטני

משלושה אפיקים זורם הליטני, הנהר הארוך והיפה ביותר בלבנון. 170 הקילומטרים שלו מתחילים בהרים שמעל בעלבכ שבצפון מזרח, זורמים דרומה ולבסוף מערבה דרך עמק הבקאע הפורה, עד שהם מתאחדים עם מי הים התיכון ליד העיר ההיסטורית צור. אך ללא ספק, הפנינה שבכתר של הליטני היא “ברך הליטני” המפורסמת.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
“ברך הליטני” הוא עיקול חד של 90 מעלות בזרימת הנהר, הנמצא דרומית למצודה הצלבנית העתיקה בופור. כאן, כמו בהחלטה פתאומית, הליטני מסובב את מסלולו מדרום למערב, ומתקרב מאוד לקו הגבול בין לבנון לישראל. למעשה, זהו המרחק הקצר ביותר בין שתי המדינות – רק 4 ק”מ צפונה מגדר המערכת. מה שהופך את האזור הזה למיוחד עוד יותר הוא הקירבה יוצאת הדופן בין הליטני לבין שניים ממעיינות הירדן. נחל עיון זורם במקביל לליטני במרחק של 3 ק”מ בלבד באזור העיירה מרג’ עיון, ואילו אחיו נחל שניר (או בכינויו הערבי, חצבאני) נמצא רק 5 ק”מ מזרחה, ליד הכפר כאוכבא זוהי מפגש נדיר ומרתק בין שתי נחלים משמעותים כל כך באזורנו.
סביב מקור שמו של נהר הליטני יש כמה תיאוריות מעניינות. על פי התאולוגים ברט דנטון ארמן ורוברט מקנייר פרייס, השם “ליטני” מגיע מדמותו של “לוטן”, מפלצת ימית או דרקון בעל 7 ראשים מהמיתולוגיה הכנענית. הליטני, בזרימתו הנחשית לאורך הבקאע, הזכיר לתושבי קדם את היצור האגדי הזה[1].
הליטני הוא עורק מרכזי בהיסטוריה של האזור, ובימי קדם שימש כקו הגבול שמנע מהממלכה הסלאוקית להתפשט מערבה לשטחי בית תלמי (עד למאה ה-3 לפנה”ס בערך). אבל אולי החלק המרתק ביותר בסיפורו של הנהר קשור דווקא לזהותו היהודית של האזור.
יש המבארים שגבולות נחלותיהם של שבטי אשר ונפתלי מימי התנ”ך הגיעו עד לאזור “ברך הליטני”. המשנה אף מזכירה את “הנהר” כאחד מגבולותיה[2] של ארץ ישראל לעניין קיום מצוות התלויות בארץ: “שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַשְּׁבִיעִית. כָּל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל, מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַד כְּזִיב, לֹא נֶאֱכָל וְלֹא נֶעֱבָד. וְכָל שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי מִצְרַיִם, מִכְּזִיב וְעַד הַנָּהָר וְעַד אֲמָנָה, נֶאֱכָל, אֲבָל לֹא נֶעֱבָד. מִן הַנָּהָר וּמֵאֲמָנָה וְלִפְנִים, נֶאֱכָל וְנֶעֱבָד” (שביעית ו, א). ההיסטוריה היהודית של הליטני המשיכה גם בעת החדשה. אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשבריטניה וצרפת שרטטו מחדש את מפת האזור, הציעו מנהיגי התנועה הציונית בהובלת חיים ויצמן לקבוע את הגבול הצפוני של הבית הלאומי היהודי בנהר הליטני, עד 25 מיילים צפונית ל”ברך”.
ההצעה התבססה במידה רבה על נימוקיו של הפעיל הציוני ואיש העסקים שמואל טולקובסקי, שטען שלמוסלמים מדרום לליטני יהיה קל יותר להשתלב בישוב היהודי מאשר לנוצרים בצפון הנהר, וגם הזכיר שהקהילה היהודית בצור ראתה עצמה חלק מארץ ישראל. אולם למרות תמיכתו של נשיא ארה”ב וודרו וילסון, ראש ממשלת בריטניה לויד ג’ורג’ התעקש על הגדרת הגבולות על פי הפסוק התנ”כי “מדן ועד באר שבע”. כך, בהסכם צרפתי-בריטי שכונה “סַייקְס–פּיקוֹ” (1921), נקבע הגבול הנוכחי. [מסתבר שאם ערל זה, היה מאמין בתורה שבע”פ שביארה את גבולות הארץ ע”פ כיבושי העם היהודי לאורך הדורות (ככיבוש עולי מצרים ובבל וכו’), היה חוזר בו מדעתו].
הסכם ‘סייקס פיקו’ לא מנע מאישים ציוניים להמשיך לדבוק בתפיסה שהליטני הוא חלק מישראל. התוכניות להשקיית הנגב בתקופת המנדט שיזם שמחה בְּלַאס (“תוכנית בלאס”, וכן “תוכנית הייס”), כללו שימוש ב-300 מיליון ממי הליטני.
הגאוגרף אברהם ברוור בספרו “הארץ” (1929) קבע כי גבולה הצפוני של א”י הוא בקעת עיון ונחל “אל-קסימיה” (הוא הליטני). לדבריו, יהודי חצביה הסמוכה נהגו לקבור את מתיהם בבקעת עיון בהיותה אדמת ישראל. סיפורו המופלא של הליטני – על מימיו השוצפים ועל עברו הסוער – ממשיך להתפתל ולזרום בין התקופות, בין עמים ותרבויות. וכמו הנהר עצמו, שמחבר בין נופים כה שונים מצפון ועד דרום, כך גם ההיסטוריה שלו קושרת יחדיו פרקים מרתקים בתולדות הארץ הזו – מלפני אלפי שנים ועד ימינו אנו. אולי בזכות זאת, ולמרות הקווים הפוליטיים שחוצים אותו כיום, ימשיך הליטני תמיד לזרום, כמו עורק חיים המאחד את כולנו, ויהי רצון שנוכל לבקר בו ולטבול במימיו הקדושים מתוך ביטחון מלא.
>> למגזין המלא – לחצו כאן [1] השם היווני של הלינטי, – “לאונטס” (Leontes) והרומי “ליאונטס” (Λέοντες) קשורים דווקא לאריות.
[2] מחלוקת היא האם המדובר על עולי מצרים, או עולי בבל. לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: [email protected]