אב טיפוס | טנזינג נורגיי – האיש שסלל לראשונה את הדרך לפסגת האוורסט

ג’ורג’ הרברט לי מאלורי, מטפס הרים בריטי, התמסר לחלום נועז: כיבוש פסגת האוורסט – ההר הגבוה בעולם. היה זה בשנות העשרים המוקדמות, מאלורי השתתף בשלוש משלחות בריטיות, כל אחת מהן הייתה ניסיון נועז להגיע לפסגה. מסעו אל הלא נודע אל פסגות מושלגות ותהומות עמוקות הסתיים בטרגדיה. בשנת 1924, במהלך ניסיונו השלישי, נעלם מאלורי יחד עם שותפו לטיפוס, אנדרו אירווין, בתוך ערפילי ההר והוכרז כנעדר. רק בשנת 1999, נמצאה גופתו של מאלורי, עדות אילמת לחלום שקפא.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
מאלורי תמיד נשאל: מדוע? מה דוחף אדם להסתכן ולטפס על הר כה מסוכן?
תשובתו של מאלורי, שהפכה לסמל בעולם הטיפוס הייתה חדה וקולעת: “Because it’s there” (“כי הוא שם”).
בדור האינסטנט זה לא המקום המומלץ להרביץ נאום על אושר שבא מתוך קושי, לפשט את ההבנה שהרגל הדורכת בפסגה התחילה בצעד אחד קטן. אתגרים, התמסרות והתמדה – אלו מילים לא מקודמות שניתן למצוא אולי בדף 12 או 13 בהצעות דף הבית של גוגל. אך בזמנים ההם הקריאה ל’אתגר’ הייתה מחשמלת וממגנטת, למה? ככה! – כי הוא שם.
מאי 1953
טנזינג נורגיי – מתוך ספרו הביוגרפי: “אני חושב לעיתים קרובות על אותו בוקר במחנה תשע. בילינו את הלילה שם, הילרי ואני, באוהל הקטן שלנו בגובה של כמעט 28,000 רגל – היה זה לילה קר מאוד. מגפיו של הילרי קפאו, וכמעט שגם אנחנו. אבל עכשיו באור האפור כשאנחנו יוצאים מהאוהל כמעט אין רוח. השמיים בהירים ושקטים. זה כבר לא רק חלום, חלום גבוה בשמיים, אלא דבר אמיתי ומוצק, דבר של סלע ושלג שאפשר לטפס עליו. אנחנו מתכוננים. נטפס עליו. הפעם, בעזרת הא-ל, נטפס עד הסוף.
“להילרי זה אולי לא אומר הרבה. עבור אדם מהמערב זה רק מקום רחוק ומוזר בארץ רחוקה ומוזרה. אבל עבורי זה בית. כשאנחנו מהדקים את מכלי החמצן שלנו, אני נזכר בילד הזה, כל כך קרוב וכל כך רחוק, שמעולם לא שמע על חמצן, אך בכל זאת הביט בהר הזה וחלם”.
טנזינג נורגיי, האיש הראשון שכבש את פסגת העולם, (יחד עם אדמונד הילרי) נולד בלב רכסי ההימלאיה המושלגים. אל תוך חיים פשוטים, כמעט אלמוניים, הוא היה אחד משלושה עשר ילדים שנולדו למשפחה צנועה משבט השֶׁרְפָּה. שבעה בנים ושש בנות נולדו למשפחתו אך בעקבות האקלים הקשה שרדו מתוכם רק טנזינג ועוד שתי אחיות. ילדותו עברה עליו בכפר תמי הנידח, באזור סולו קומבו שטח שיפוטם של בני שבט השרפה.
השרפה הם שבט מרתק בעל מסורת ותרבות עשירה ממוצא מונגולי, מנהג אחד של השבט אף צבר תאוצה בדמות תליית דגלים צבעוניים לסימן ברכה, הם אותם דגלונים ססגוניים שמקשטים כמעט כל תמונה מהאוורסט. בני השבט נודעים ביכולות הטיפוס המופלאות שלהם, יכולות שפותחו מתוך הכורח לנווט בנוף ההררי התלול, ועד להיום מלווים קבוצות טיפוס מכל העולם. על גג העולם
ההצלחה של טנזינג לכבוש את הר האוורסט הייתה אירוע היסטורי בכל קנה מידה. האוורסט הידוע גם בשמותיו הטיבטיים והנפאליים, ג’ומולונגמה וסגרמטהה, הוא הפסגה הגבוהה ביותר בעולם, המתנשאת לגובה של 8,848.86 מטרים מעל פני הים. ההר נמצא בגבול בין נפאל לסין, ובמשך מאות שנים משך אליו מטפסי הרים מכל העולם, שחולמים לכבוש את פסגתו המושלגת.
הטיפוס אל פסגת האוורסט הוא אתגר פיזי ומנטלי עצום. כבר מגובה של 8,000 מטרים, המטפסים נכנסים ל”אזור המוות”, שם ריכוז החמצן יורד לרמה שלא מאפשרת לשמר חיים אנושיים לאורך זמן. התחושה היא של כבדות, תשישות קשה, בלבול ועצלות, והעומס על האיברים הוא עצום.
בנוסף לקשיי הנשימה, תנאי מזג האוויר הקיצוניים על ההר, הכוללים קור מקפיא, רוחות עזות וסופות שלגים, הופכים את הטיפוס למסוכן עוד יותר. לאורך השנים מאות מטפסים איבדו את חייהם בניסיון לכבוש את פסגת האוורסט. גופותיהם של רבים מהם נותרו על ההר, והן משמשות כתזכורת מצמררת למחיר הכבד שגובה הטיפוס אל “גג העולם”.
סיפורי ההעפלה אל פסגת האוורסט מלאים בגבורה, נחישות ותעוזה. בשנת 1953 אדמונד הילרי וטנזינג נורגיי רשמו את ההעפלה המתועדת הראשונה לפסגה, דרך הרכס הדרומי-מזרחי. מאז, אלפי מטפסים נוספים הצליחו להגיע לפסגה, וכל אחד מהם תרם את חלקו לכתיבת ההיסטוריה של האנושות על ההר המרשים הזה.
יש חיה כזאת
טנזינג נורגיי למעשה מעולם לא ידע את שנת לידתו המדויקת. לוח השנה הטיבטי מבוסס על מחזור של שנים עשר בעלי חיים ששה זכרים ושש נקבות, מה שלא סיפק לו תאריך לידה מדויק. אך טנזינג ידע לומר בדייקנות שהוא נולד בשנת הארנבת (“יוּאָה” בטיבטית).
בהיותו ילד, טנזינג נשלח למנזר, והחליט לקצר הליכים וחמד את תפקיד ‘הלאמה’ טנזינג מיד נכנס לדמות. הוא גילח את ראשו לבש את גלימת הטירונים. והחל לשוטט כשווה בין הלאמות – אך לאחר זמן קצר, אחד הלאמות זיהה את המתחזה והכה אותו בראשו עם לוח עץ. טנזינג ברח מהמנזר ויותר לא חזר. חבריו, של טנזינג נהגו לומר בצחוק: “שזו הייתה המכה בראש שגרמה לו להשתגע על הרים”.
האהבה האמיתית של טינזיג בהיותו ילד היה לצאת עם היאקים – בהמת משא טיבטית ארוכת שיער ולשוטט בחופשיות לבדו במורדות ההרים. זה היה זמן איכות עבורו להביט אל עבר ההרים ולחלום על פסגות לבנות.
כח סבל
בגיל 17 טנזינג שמע שמועות על בית ספר בריטי בשם “בית הספר לנערים” בדרג’ילינג שבהודו, שמעסיק ‘שרפים’ כסבלים למשלחות קטנות. הוא החליט לנסות את מזלו, והלך לבית הספר כדי לשוחח עם אחד המדריכים הבריטים. לאחר תקופה הוא התקבל ורשם לעצמו עוד צעד אחד אל עבר הפסגה.
המזל שיחק לטנזיג במיוחד בכל הנוגע למחלות ותאונות, שרפים רבים נהרגו בהמוניהם בהרים. טנזיג כמעט מעולם לא נפל בהרים וכמעט לא סבל מכוויות קור. אלו שמזיעים הרבה נוטים יותר לכוויות קור, אבל הוא היה “טיפוס” שלא מזיע כלל גם בשעה שהיה מטפס. שלוש פעמים הוא חווה מפולות שלגים, ושרד כדי לספר. בפעם אחרת הוא שבר ארבע צלעות ונקע את הברכיים, אבל זה היה בטיול סקי ולא בטיפוס מקצועי.
הפעם היחידה שטנזניג נפצע בפועל בעת טיפוס: היה זה פעם אחת שהוא שבר אצבע בניסיון לתפוס ולעצור חבר שנפל. היה זה בתקרית בה טנזינג הציל את חייו של שותפו לטיפוס באחת המשלחות המוקדמות שלו. במהלך טיפוס על הר גבוה, אחד מחברי הצוות המערביים החליק ונפל לחריץ קרח. טנזינג, עם אומץ לב בלתי נתפס, הצליח למשוך אותו בחזרה באמצעות חבל בלבד, תוך שהוא מסכן את חייו. שטנזינג היה מספר את הסיפור היה מוסיף: שאין דבר חשוב יותר מלדאוג לחבריך לצוות. ‘אף אחד לא מטפס לבד’.
במהלך המשלחת, נחשף לעולם חדש של טיפוס הרים באופן מודרני, שיטות לתכנון מסלולים מאתגרים וחשיבות העבודה בצוות. הוא גילה עולם של מקצועיות, ידע וחברות, ששונה מאוד מהעולם הפשוט והקשה שהכיר עד כה. מזאב בודד טנזינג למד לחיות בלהקה. הר האוורסט בידינו
הרוח שרקה בפראות סביבו, קור מקפיא עצמות חודר דרך שכבות הבגדים. החמצן דליל, כל נשימה מאמץ. אבל שום דבר לא יכול היה להאפיל על תחושת האושר העמוק ששטפה את טנזינג נורגיי ברגע בו דרך על פסגת האוורסט, הוא היה מאושר עד גג העולם.
המסע לפסגה היה ארוך ורצוף קשיים. משלחת בריטית אדירה, גדולה ומצוידת מכל משלחת קודמת, סללה את דרכה במעלה ההר, מקימה מחנות לאורך המסלול הדרומי. המתח גבר ככל שהתקרבו לפסגה, וכל צעד היה כרוך במאמץ אדיר.
הלילה שלפני הטיפוס האחרון, במחנה מספר 9, חקוק עמוק בזיכרונו של טנזינג. הקור היה קיצוני, הוא בקושי הצליח לעצום עין. מחנה 9, שנמצא בגובה בלתי נתפס של כ-8,230 מטרים הוא אימפריית הקור המוחלט והפך את המגפיים של הילרי לקפואים וקשים כאבן, דבר שהקשה עליו לנעול אותם. הילרי, נחוש בדעתו להמשיך בטיפוס, לא נרתע מהאתגר. הוא תיאר כיצד טנזינג נאלץ להשתמש בפרימוס כדי להפשיר את המגפיים הקפואות. הפרימוס, ששימש בדרך כלל לחימום מים והכנת מזון, הפך לכלי חיוני בהפשרת ציוד בשל חומו העז.
הילרי תיאר זאת בסרקזם: “התמדנו בטיפול הנמרץ הזה ובסופו של דבר הצלחנו להכניס את הרגליים לנעליים, מסרבים להיכנע לריח העור והגומי הנשרפים”. עם עלות השחר, ידע טנזינג שזהו היום – היום בו יגשים את חלומו. בהכנות לטיפוס האחרון לפסגת האוורסט.
ב-29 במאי 1953, טנזינג נורגיי ואדמונד הילרי, חברו למשלחת, הגיעו לפסגה. עמדו שם, מוקפים בשקט עוצר נשימה ונוף מרהיב ביופיו. תחושת ניצחון אדירה מילאה את ליבו של טנזינג, רגע שיא בחייו. השהות בפסגה הייתה קצרה. הקור העז והרוחות העזות חייבו אותם לרדת בהקדם. במהלך הירידה התבונן טנזינג בנוף המרהיב פסגות ההימלאיה נמתחו עד האופק, עם עננים שנראו כמו גלים באוקיינוס קפוא. ואם זמנו היה בידו הוא בטח היה בוכה מהתרגשות.
בחזרתם למחנה התקבל טנזינג בתשואות רמות על ידי חבריו למשלחת. התרגשות עצומה מילאה את האוויר והחדשות על כיבוש האוורסט התפשטו במהירות, תחילה במחנה ולאחר מכן ברחבי העולם.
עבור טנזינג, ניצחון זה, היה הרבה יותר מהישג אישי. זו הייתה הוכחה ניצחת לכך שגם אנשים פשוטים מההרים, עם מספיק נחישות ותעוזה, יכולים להגיע לפסגות הגבוהות ביותר.
“שבע פעמים ניסיתי, חזרתי וניסיתי שוב; לא בגאווה ובכוח, לא כחייל מול אויב, אלא באהבה, כמו שילד מטפס על ברכיה של אמו. עכשיו סוף-סוף ניתן לי ההישג, ואני מודה על כך. “טוג’י צ’יי” – כך אנחנו אומרים בשפת השרפה. “אני אסיר תודה”.
ובהזדמנות כשנשאל טנזינג – מה הרגיש כאשר כבש את פסגת האוורסט? טנזינג ענה בפשטות: “לא כבשתי את ההר; כבשתי את הפחד שלי”. מי הגיע ראשון לפסגת האוורסט?
עם ירידתם של טנזינג נורגיי ואדמונד הילרי מפסגת האוורסט, הם עוררו את אחת השאלות המסקרנות ביותר בהיסטוריה של טיפוס ההרים: “מי מביניהם הגיע ראשון לפסגת האוורסט?”.
שאלה זו, שלכאורה הייתה טכנית בלבד, הפכה במהרה לסוגיה טעונה, המשלבת גאווה לאומית, תרבותית ואישית. תשובותיו של טנזינג לשאלה זו לאורך השנים לא רק השתקפו בענווה שלו אלא גם היוו דוגמה למנהיגות ולכבוד הדדי.
בראיון שנערך זמן קצר לאחר ההישג, טנזינג היה ברור וישיר: אדמונד הילרי צעד ראשון “לפסגה”. תשובה זו שיקפה את הכבוד של טנזינג להילרי ואת הבנתו את חשיבות הסמליות בעיני הבריטים. עם זאת, הוא הדגיש מיד שההישג היה תוצאה של עבודה משותפת: “הגענו יחד לפסגה, כתף אל כתף. זהו הישג של שותפות, לא של אדם אחד”.
עם השנים, טנזינג הבין שהשאלה לא תיעלם. כדי להימנע ממחלוקות מיותרות ולשמור על שותפותו עם הילרי, הוא סיפק את התשובה המפורסמת: “הילרי היה הראשון שהושיט יד, ואני הראשון שלחצתי אותה”. אוויר פסגות
סיפורו של טנזינג נורגיי הוא בהחלט סיפור על טיפוס אל פסגת האוורסט, האיש הראשון שהגיע לפסגה, אך הוא הרבה יותר מסתם סיפור של כיבוש הרים. זהו סיפור על ענווה, על כבוד למסורת ועל מסע חיים מלא משמעות.
טנזינג נורגיי, לאחר שהפך לסמל עולמי בעקבות טיפוסו ההיסטורי, לא נתן לתהילה להאפיל על ערכיו. הוא שמר על צניעותו, המשיך בחייו הפשוטים בדרג’ילינג, ועבד כמדריך הרים וכאמן שרפה. הוא ראה עצמו כ”גשר בין עולמות”, שגריר תרבות השרפה שחיבר בין מזרח למערב.
מחויבותו לקהילה היתה חלק בלתי נפרד מחייו. הוא דאג לחינוך ילדי השרפה, הקים בית ספר בדרג’ילינג, והקדיש את עצמו לפרויקטים חברתיים, הקים בתי ספר ומרפאות עבור השבטים המקומיים.
כשחזרו המעפילים למחנה הבסיס, הם התקבלו בתשואות וברכות. חברי המשלחת הבריטית היו גאים בהם מאוד, והחלו לשלוח הודעות לאנגליה על הצלחת המסע, החדשות התקבלו באנגליה בדיוק ביום הכתרתה של המלכה אליזבת השנייה, והן בהחלט הוסיפו לשמחת החגיגות.
האירוע המרגש ביותר עבור טנזינג התרחש באנגליה. יחד עם הילרי ושאר חברי המשלחת, הוא הוזמן לאנגליה לפגישה עם המלכה אליזבת. בטקס רשמי בארמון בקינגהאם, שם קיבל את מדליית הכבוד, והמלכה הודתה לו על חלקי בהישג.
“זה היה רגע שלא אשכח לעולם: לעמוד בארמון המלכותי בלונדון, רחוק כל כך מהכפר הקטן שבו נולדתי, ולחוש את ההכרה של העולם כולו”. איפה חותמים?
ההרים, גבוהים ונישאים, הפכו עבור טנזינג נורגיי לא רק לקיר טיפוס, אלא גם לבית ספר לשפות. בכל משלחת, בכל מפגש עם אנשים מארצות שונות, למד טנזינג שפה חדשה, ניב חדש. הוא לא ידע קרוא ולכתוב, אך כמדריך למאות ואלפי מטיילים הבין עשרות שפות. איש אחד שחצה גבולות וגשר על פערים חברתיים ותרבותיים.
טנזינג נורגיי, מטפס ההרים האגדי, “הנמר של השלגים”, כפי שכינו אותו, מת ב-9 במאי 1986 בגיל 71 בדארג’ילינג, מערב בנגל, הודו.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
את השאיפה שלו לתיקון עולם ולשוויון הזדמנויות כתב בדם ליבו:
“ניתן לי הרבה. אבל יש גם הרבה שאין לי, וככל שאני מכיר את העולם יותר, אני מבין זאת. אני אדם שלא למד קרוא וכתוב. מאוד הייתי רוצה ללמוד וללמד את עצמי הרבה דברים, אבל כשאתה בן ארבעים זה מאוחר לכך ולא קל. עבור שתי בנותיי יהיה זה טוב יותר. הן הולכות לבית ספר טוב ויזכו להשכלה טובה עבור העולם המודרני. עבורי עצמי אני אומר, “ובכן, אינך יכול לקבל הכול. ולפחות אתה יודע לחתום את שמך”. מאז הטיפוס על האוורסט אני חושב שייתכן שחתמתי את שמי יותר משאנשים כותבים מילים במשך כל חייהם. באותו בוקר כחול במאי בשנת 1953, כשעליתי עם הילרי לפסגת העולם. כמו גלגל, חיי שלי עשו את סיבובם הגדול. חזרתי אל האוורסט – אל צ’ומולונגמה – המקום שבו התחלתי; אל חלומותיו של ילד שעמד למטה והביט למעלה”.