אמא שלי נכנסה לפתע לחדר הלידה ונאלצתי לקרוא לאחות שתוציא אותה

שלום, זה מאיר (26) נשוי למינה (26) יש לנו 3 ילדים ב”ה. במשפחה שלי אני הבן הבכור, אחריי יש 6 בנות.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
תמיד הרגשתי שאני האור בעיניים של אמא שלי. לא היה מי שיכול לעצור אותה מלדאוג לי. זה גם לא היה קל לי: כל יום כמה טלפונים לדעת היכן אני בזמן אמת.
הייתי יודע להסתדר איתה. מבחינתי כמה שפחות לעדכן אותה על עצמי, כי על כל דבר היה לה מה לומר, ומה להעיר, אחרת – אם היא לא תעיר לי זה נראה כאילו היא לא דואגת לי.
זו הייתה שליטה מלאה בי, אין מצב שהייתי עושה משהו והיא לא יודעת. היא הייתה מסוגלת להגיע לישיבה בהפתעה, ואם לא הייתי שם? הייתה מתפתחת דרמה של ממש. אבל כפי שאמרתי, ידעתי להסתדר איתה, אחרי הכל הייתי לבד, זה לא היה על חשבון אף אחד חוץ ממני עצמי.
כשנישאתי למינה, מאוד חששתי כבר מסגירת הוורט. איך היא תתנהג, זה הלחיץ אותי מאוד.
הדאגה המשיכה גם כמאורס, אמא שלי רצתה להיות מעורבת בכל דבר. הבנתי את זה, אבל לא עצרתי את מה שצריך לעצור. חשבתי שמיום החתונה זה ייפסק, אבל לא, כי לפני ליל הכלולות שלנו זה רק החמיר.
יומיים לפני החתונה, אמא שלי החליטה להגיע לדירה ששכרנו לאחרי החתונה, לראות שהכל בסדר. היא פתחה את הארון והיה לה כבר מה לומר על הבגדים של מינה שהיו שם.
הגענו הביתה לאחר נישואינו – חתן וכלה בליל הכלולות שלהם. “זהו”, חשבתי לעצמי “השתחררתי מהכלא, אני עם אשתי עכשיו – יצאתי לחירות”. הקלה אפפה אותי, הרגשתי כמו חדש.
אבל לא להרבה זמן… בשעה 8.00 בבוקר למחרת, הטלפון לא פסק מלצלצל, זו הייתה אמא שלי. “זהו, אני לא עונה לה עכשיו”, גמרתי בליבי אבל כל דקה הטלפון צלצל שוב. מינה אמרה שזה לא יפה שלא לענות.
עניתי.
“מאיר, למה אתה לא עונה, באמת?! הייתי בטוחה שקרה לך משהו”. לא ידעתי איך להגיב לה, כאילו מה, את לא מבינה שזה נגמר?
אבל היא לא יכלה לעצור, היא המשיכה לשאול שאלות מביכות. “הכל בסדר? ישנת טוב? מתי קמת? או שבכלל לא ישנתם? אתם בסדר? לא צריך להיות בלחץ…”.
לא מתאים להעלות כאן את כוונותיה של אמי, אבל היא רצתה לדעת הכל. כעסתי נורא, רציתי לומר איזו מילה לא פשוטה שתרגיעה אותה, לא העזתי. לא האמנתי שהיא ממשיכה בדרך הזו גם עכשיו, כשאני מתחיל לבנות את חיי.
מינה כבר שמה לב לשקט שהשתלט עליי אחרי השיחה עם אמי, היא הבינה בדיוק למה לא רציתי לענות. והיא עדיין לא יודעת מה השאלות שאמי שאלה אותי באותה שיחה.
ואז זכינו לבשורה הטובה: מינה בהיריון.
אמא שלי לא עזבה, בכל פעם הייתה שואלת אותי שאלות ובמקביל שואלת גם את מינה את אותן שאלות, ומצליבה מידע ובודקת שאנו אומרים את אותו הדבר. היא רצתה תמיד לדעת האם יש בשורות טובות.
נכנענו ללחץ, החלטנו לספר לה כבר בהתחלה על ההיריון.
כשידעה שזכינו לפרי בטן, שמחה מאוד, אבל יחד איתה שמחו כל המשפחה המורחבת, כולם כבר ידעו על ההריון כשהוא ממש בהתחלה. מאוד כעסתי על כך, לא האמנתי שזה יהיה חשוף כל כך. בכל אופן זה רק בהתחלה.
מאז שידעה על הריונה של מינה, היא הספיקה לשאול אותי שאלות חטטניות. לצערי, לא יכולתי לעצור את זה, לא היה נעים לי להיכנס בה, לא היה לי כוח להתמודד עם כל הדרמות שלה.
מינה נכנסה לחודש תשיעי, אמא שלי כל יום התקשרה לבדוק את דופק העובר. “אתם מרגישים אותו? כי יש דבר כזה שנקרא ‘לידה שקטה’, צריך להיזהר ולשים לב לתנועות עובר. עזוב, תן לי את מינה אני אסביר לה”, והייתה מאריכה עם מינה בלי גבול.
באמת שזכיתי לאישה מיוחדת, ידעתי גם ידעתי שמינה לא אוהבת את אמא שלי בלשון המעטה וסובלת ממנה לא מעט, אבל היא ידעה לסתום את האף ולדבר איתה בכבוד.
• • •
מינה הייתה עם צירים מתקדמים, זה היה בשעות אחה”צ. הזמנו מונית לכיוון בית החולים, ועדכננו את חמותי שאנו בדרך לשם שתזדרז לצאת לכיוון. בדיוק אמא שלי התקשרה, בשביל להתעניין בדופק ובתנועות העובר. היא כמובן שאלה את כל השאלות שרצתה, ועדכנתי אותה שאנו בדרך לבית חולים תל השומר ואחזור אליה יותר מאוחר.
אלא שאז קרה הדבר עליו לא חלמתי לרגע.
בעוד מינה וחמותי בחדר הלידה, שהחלה להתקדם, נכנסה אמא שלי אל חדר הלידה. מיותר לציין מה מצב היולדת בחדר לידה מכל הבחינות, האחרונה שצריכה להיות שם זאת אמא שלי.
חמותי שהייתה שם הייתה בהלם מוחלט, היא עשתה לאמא שלי פרצוף כזה של “מה את עושה כאן?”. תבינו, היא לא הייתה בחוץ, היא נכנסה פנימה לסיטואציה המביכה והכל כך אישית הזו, בלי לשאול ובלי לבדוק אם זה אפשרי. עכשיו כשאני חושב על זה, אני יותר מבין כמה זה היה מטורף.
הבנתי שאני חייב לעצור זה עכשיו. ניגשתי לדלפק חדר הלידה וביקשתי מהאחות להוציא את אמא שלי מחדר הלידה מכוח החוק. רק שני מלווים יכולים לשהות שם. האחות שהבינה שאני גם מלווה בתוך חדר הלידה, ניגשה לאמי וביקשה לצאת. היה ברור לי שמינה רגועה עכשיו כשאמא שלי כבר לא לצידה, בשביל זה עשיתי את זה.
פתאום קיבלתי כוח – התחלתי לעמוד מול אמא שלי באסרטיביות, זה היה כבר משהו מוגזם לראות אותה בחדר לידה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל, הייתי חייב לעצור את מסע הרדיפה שלה, כן, הרגשתי נרדף.
ברוך השם בשעה 21.17 בערב נולד לנו בן, אלי שלנו. לאחר הלידה שלא הייתה קלה, אמא שלי הודיעה לי בחיוך: “מחר בבוקר אני באה עם האחיות שלי לבקר את מינה ולראות את הנכד הראשון, תבוא גם?”.
“אופססס… גם את זה אתה חייב לעצור”, לחש לי קול פנימי. “אמא יקרה, מחר בבוקר מינה נחה ולא צריכה לראות אף אחד, לכן אנו נמתין שהיא תתחזק ואני אעדכן אותך בשמחה”, אמרתי בחיוך.
אמא שלי התעקשה, היא לא ויתרה, גם אני לא. בצורה מכובדת אמרתי שזה לא מסתדר והתעקשתי על כך בסבר פנים יפות ובכבוד הראוי מבלי לשבור את הכלים. פתאום הרגשתי רגוע כל כך, סוף סוף אני באמת מסוגל לומר לה ‘לא’ בצורה מכובדת. זה הרגיע אותי, לא יודע איך להגדיר את ההרגשה שהייתה לי.
גם בברית של אלי, אמא שלי התעקשה על אולם מסוים שלא היה נוח למינה, שוב בצורה מכובדת אמרתי שזה לא מתאים לנו.
אבל אל תטעו, אמא שלי הדואגת שבאמת יש לה כוונות טובות, לא השתנתה והמשיכה בדרכי הפעולה שלה, אני הרגשתי שאני חייב להתנהל מולה בכל דרך העיקר לא להרוס לי את הבית. רק כך אני מבטח את שלוותה של אשתי וממילא את שלום ביתי.
וכך למדתי להשתמש בכמה כללים חשובים שקבעתי לעצמי:
א. אני לא צריך לחכות שתיגדש הסאה אצל מינה, אסור לי לנצל את השתיקה שלה ואת המידות הטובות שלה ולבינתיים לתת לאימי לפלוש לי לחיי הנישואין, אני לא ייתן לזה להיכנס אליי הבייתה.
ב. על כל שאלה של אמא שלי המאיימת על שלום ביתי, הייתי משנה מן האמת, ואם יש צורך גם משקר לה. הרגשתי, שהשקר הזה יש לו רגליים עליהם עומד הבית שלי.
ג. הפסקתי לשתף את אמא שלי בחיי, לא לשתף אותה במעשיי ובמעשי אשתי. וגם בהריונות שהיו אח”כ לא שיתפתי ממש בהתחלה. אני צריך ביטחון ביתי, ביטחון זוגי.
ד. הכל נעשה בכבוד ולא בזלזול חלילה, ותמיד הבנתי “שאני צריך להילחם במעשים ולא בעושים אותם”. אמא שלי תקבל ממני את הכבוד הראוי, אבל המצווה הזו של כיבוד הורים אין בתפקידה להרוס לי את הזוגיות לעולם.
ה. לא צריך להמתין אפילו לרגעים הללו, צריך מהתחלה לעשות הכל בכדי לא להכניס אף רוח לחיי, אין טהור ואין מזוקק יותר מזה. מאז הרגשתי כל כך בטוח וכל כך טוב בחיי הנישואין שלי. ותתפלאו, הרגשתי את הערכתה של אימי כלפיי יותר מכל פעם. אני יודע שיש אנשים שלא רוצים לנהוג כמוני, ומשכנעים את עצמם שמצב כמו של אימי הוא לגיטימי, וצריך לשתוק ולכבד אותה. אשמח לשמוע מה המקורות שלהם על כך. כי אחרי מה שאני עברתי ואת החיבור הגדול שלי למינה מאז, אני מבין את הפסוק: “עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד” (בראשית ב’ כ”ד)
• • •
לכם, הורים יקרים, יש לי בקשה אישית מהלב: אל תגרמו לילדים שלכם לברוח מכם, אל תגרמו להם לשקר לכם, תעשו הכל שהם ירגישו הכי קרובים אליכם, הכי טבעיים איתכם. אלו החיים האמיתיים שחסרים לי היום עם אמא שלי, וכואב לי על כך מאוד. אנא מכם, תעזרו לבנים ולבנות שלכם לעזוב אתכם.
את אמא שלי לא ניתן לשנות, השינוי מתחיל ונגמר בי, אני חייב לעשות הכל עבור חיי, לבטח את עצמי. רק ככה אוכל לגלות אחריות על עתיד הנישואין שלי, ולראות רק מישהי אחת בעיניים: את אשתי.
בסוף רק אני והיא נישאר לבד, נשב יחד על הספה. איך נשב אז? ומה יהיה הקשר שלנו? האם נתקוטט לנו כמו שני ילדים, או נשב יחד באהבה אמיתית ונקבל מגנטים מהנכדים והנינים? הכל תלוי ממש בהתחלה.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
אתה יכול לסגור את העיניים שלך לדברים שאתה לא רוצה לראות, אבל אתה לא יכול לסגור את הלב שלך לדברים שאתה לא רוצה להרגיש…