עט מלחמה | סיפורו של ביל מולדין – הקריקטוריסט שהפך לסמל בצבא ארצות הברית

’’הַיּוֹם אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה עֲשָׂר יָמִים לְיוֹם מִלְחֶמֶת שִׂמְחַת תּוֹרָה לַמִּנְיָן שֶׁאָנוּ מִונים פֹּה אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ”. יום ועוד יום חולפים ביעף כחוליות בשרשרת הטנק והמלחמה עודנה מתנהלת במלוא עוזה. כמיטב המסורת של עמנו בארץ הקודש שמעולם לא שקט על שמריו ולא הניח לרגע את נשקו. איך אמר פעם פלמ”חניק מאובק: “בישראל ישנם שלוש עונות בשנה: ‘מלחמה, כמעט מלחמה, אחרי מלחמה'”.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
את מונוטוניות המלחמה תיאר יפה אחד מלוחמי המילואים בעזה, היה זה בחודש חשוון התשפ”ד, צה”ל סיים לטהר את הקיבוצים וניצב על הקווים מתכנן להיכנס לרצועה, ישראלים רבים שלחו לשטחי הכינוס בעוטף עזה אוכל ושתיה מכל הבא ליד, מי כעמך ישראל. אחד הנדיבים שמח להיפטר מחבילת מצות מרובעות ושלח גם אותם לעוטף, מה יש? “יאכלו ענווים וישבעו”. אותו חייל מילואים שהמצות נפלו בחלקו, הצטלם עם המצות וכתב: “הבנתי שאתם רוצים שנילחם הרבה זמן, אבל לא צריך להגזים”.
החיוך לנוכח האבסורד הוא מאפיין מובהק של ישראליים (יש יגידו יהודים) שבכל מצב גם המר ביותר יודעים לשלוח חיוך בחצי פה, להבליח קריצה הישר לפרצופו של המצב העגום. ולומר לא נורא חבר, יש צרות גדולות יותר. ההומור, גם השחור, הוא ‘דבק מלחמה’ שמאפשר להתאחד ולהתגבש כל עוד הדרך ארוכה.
למרות שיש שיטענו שליהודים מגיעות זכויות יוצרים על ההומור השחור, דווקא בעבר היה גוי אחד שלקח את זה כמה צעדים קדימה והפך עם השנים לקריקטוריסט החזית הטוב בצבאות העולם.
זהו סיפורו של ביל מולדין, ילד הפלא של הדיוויזיה ה-45, שלקח את ההומור השחור והרחמים העצמאיים לחזית המלחמה ומשם עד לפרס פוליצר ולשם עולמי. ביל מולדין היה הרבה יותר מסתם כתב צבאי שמתווך לאנשים בסלון את הנעשה בשדה הקרב, הוא היה מאייר מחונן בעל ידי זהב שפיתח קריירה יוצאת דופן כקריקטוריסט צבאי. כישרונו לחדור אל ליבם של החיילים הפשוטים ולהפוך לדוברם הבלתי-רשמי, נבע משילוב נדיר של אמפתיה עמוקה כלפי החייל הפשוט, לצד ביקורת נוקבת כלפי המערכת הצבאית, וגם סגנון ’רישום’ ייחודי ובלתי-נשכח.
אצל טולסטוי, במלחמה ושלום מי שמעצב את ההיסטוריה אינו נפוליאון ולא הצאר ואף לא קוטוזוב המצביא הגאוני, אלא האיכר הפשוט פלאטון קאראטאייב. כך גם בשביל הרבה אמריקאים, הפנים של מלחמת העולם השנייה הם דווקא של הקריקטוריסט ביל מולדין. אבא חייל – תמיד חייל
ביל נולד בשנת 1921 בבית משפחת מולדין, שהיה ממוקם באזור ההרים של ניו מקסיקו בקרבת העיירה אלאמוגורדו, וגודל בסביבה כפרית פשוטה אך מלאה בהרפתקאות. ביל תיאר כיצד ילדותו התאפיינה באורח חיים עצמאי מוגזם כבר מגיל צעיר מאוד: הוא התחיל לעשן בגיל 10, לצוד בגיל 11, לנהוג בגיל 12 וללגום כוס עצומה של בירה בגיל 14.
מולדין נאלץ להתמודד עם חיי משפחה לא ממש תקינים, שכן הוריו שבקושי הגיעו לפת לחם היו מעורבים במערכת יחסים סוערת של ויכוחים ומריבות תכופות. ביל היה מכנה את הוריו כ”צרפת וגרמניה”: שלום ביניהם יתרחש רק הפסקה בין מלחמות.
את ההערצה של ביל מולדין לשדה הקרב ירש מאביו ’פופ’. פופ ששירת בחיל התותחנים האמריקאי בגזרה הצרפתית. הוא היה דמות מורכבת, מלא בכישרון וגם פוסט טראומטי בעקבות מלחמת העולם הראשונה. אביו של ביל היה מרעיף על ביל סיפורים מוגזמים ואגדות אורבניות מחוויותיו והיה מתאר בחינניות איך החיילים הוותיקים היו מגלגלים עיניים כשקצין חדש היה מנסה לפקד עליהם ואומרים: “תראו את הילד הזה – הוא אפילו לא יודע באיזה צד התותח יורה, ועכשיו הוא הבוס שלנו! אביו ליבה את אהבתו של ביל ‘לחייל הקטן’.
“המפקדים לא רק נחו” – סיפר לו אביו, “הם התאמצו מאוד להיראות כאילו הם חושבים”. אביו אף סיפר לו שפעם חייל טירון ירה בתותח ישירות לאוהל של המפקד, המפקד יצא זועם מן האוהל וצעק לעבר הטוראי המפוחד: “לפחות הפעם פגעת במשהו”. לימים, בין ציוריו הנוקבים של ביל ניתן לראות קצין אומר לחיילים שרועדים מקור: “תחזיקו מעמד – אני שולח להם מחשבות חמות”. ביל עולה על מדים
ביל מולדין לא התגייס לצבא מתוך פטריוטיות בוערת, אלא נגרר בעל כורחו לתוך המערכת הצבאית. באותה תקופה, מולדין היה חבר במשמר הלאומי של אריזונה. בתחילה ראה בשירות הזדמנות נוחה להרוויח דמי כיס. אך עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הדיביזיה שלו גויסה לשירות פעיל והוא מצא את עצמו לכוד במערכת שלא רצה להיות חלק ממנה.
מולדין תיאר את תחושותיו באותה תקופה כתחושות של אדם “שנזרק לתוך עולם חדש ומוזר”. הוא סלד מהמשמעת הצבאית הנוקשה, מהביורוקרטיה המסורבלת ומחוסר העניין של הצבא באינדיבידואליות של חייליו.
שירותו הצבאי של מולדין התמקד בעיקר באיטליה, שם לחם במסגרת הדיוויזיה ה-45 של צבא ארצות הברית. הוא השתתף בקרבות קשים, ובכלל זה בקרב על אנציו, אחת הנקודות הקשות ביותר במלחמה באירופה.
במהלך שירותו, נפצע מולדין מפגיעת פצצת מרגמה. הפגיעה גרמה לו זעזוע מוח והותירה אותו עם טינטון (צלצולים באוזניים). הוא קיבל על פציעתו את אות לב ארגמן. ביל התנדב לצייר קריקטורות עבור עיתון הדיוויזיה “Star Spangled Banter”. ובהמשך כקריקטוריסט צבאי בהמשך הועבר ביל ל-“Stars and Stripes”, עיתון צבאי אמריקאי שהופץ בקרב חיילים. הוא זכה להכרה רחבה בזכות הקריקטורות שלו, שתיעדו בעיקר את חוויותיהם של החיילים הפשוטים. עפרונות בקנה
במקום להתמרד בגלוי, מולדין בחר לבטא את תסכולו באמצעות הומור וציניות. הוא המשיך לצייר קריקטורות גם במהלך שירותו הצבאי, והן התמקדו בחיי היום-יום של החיילים הפשוטים. ביל הבין שלחימה אינה רק ירי וניצחון, אלא גם מאבק נפשי מתמיד. ההומור היה כלי נשק חשוב ששמר על שפיותם של החיילים. הקריקטורות הציגו את הצד האבסורדי של המלחמה ואת הפער בין הרטוריקה הפטריוטית של המפקדים לבין המציאות הקשה שחוו החיילים בשטח.
ווילי וג’ו, שתי דמויות אייקוניות פרי יצירתו, גילמו את הקושי, הציניות, האומץ והחברות שאפיינו את הלוחמים בחזית. וילי וג’ו, הם המציגים המושלמים של ה”דוגפייס”, כינוי לחייל רגלי. שתי דמויות חיילים מרושלים ועייפים, הפכו לסמלו של מאולדין. הכל החל כשבאחת הפעמים, מולדין ראה שני חיילים חולקים סיגריה ומנסים להבין איך להתקדם במשימה עם מעט ציוד. כששאל אותם על תוכניתם, אחד ענה: “אנחנו מקווים שהאויב יותר עייף מאיתנו”. וילי וג’ו היו הדמויות המפורסמות ביותר שיצר מולדין, הם נולדו מתוך תצפיותיו על חיילים אמיתיים שעשו את דרכם הישר מן הבוץ והשלג האיטלקים על שער המגזין טיימס. באחת הקריקטורות, ג’ו אומר לווילי: “הרובה שלי כל כך ישן, שאני חושב שיריתי בו את הדינוזאור האחרון”.
בקריקטורה אחרת נצפו ווילי וג’ו, מחזיקים כוסות קפה בזמן ירי, ואחד מהם אומר: “אתה יודע, אני לא בטוח אם אנחנו כאן כדי להילחם, או כדי לשתות את הקפה הכי גרוע בעולם”.
ביל לא היסס לצייר קריקטורות ביקורתיות. באחת מהן, שני חיילים מביטים על מפת הקרב ומנסים להבין את הפקודות. אחד מהם אומר: “זה חייב להיות אסטרטגיה מבריקה – אף אחד לא מבין אותה, אפילו לא הגנרלים”. באחת הקריקטורות, ביל תיאר חייל שמחזיק מכונת ירייה ישנה ומנסה לגרום לה לפעול. החייל השני אומר: “הייתי אומר שהיא מהמוזיאון, אבל אני חושב שהיא מהמוזיאון הלא נכון”. ביל התייחס לאוכל הצבאי בכמה קריקטורות מצחיקות. באחת מהן, חייל פותח קופסת שימורים ומתבונן בתוכן החשוד, חברו אומר לו: “זה כנראה היה אוכל לפני המלחמה. עכשיו אני לא בטוח”.
לווילי וג’ו ה-“נעבעכים”, יש גם סוף טוב – היה זה במלחמת קוראיה תחת שמים קפואים וההרים המשוננים, ביל מולדין עשה את דרכו לעוד חזית מדממת. מלחמת קוריאה (1950–1953) התרחשה בין כוחות צפון קוריאה הנתמכים על ידי ברית המועצות וסין לבין כוחות דרום קוריאה שנתמכו על ידי ארצות הברית והאו”ם. היא מכונה גם “המלחמה הנשכחת” משום שנשארה בצל מלחמת העולם השנייה ומלחמת וייטנאם אך שונה מהם בעיקר בגלל התפריט.
בתקופת מלחמת קוריאה, הצבא האמריקאי התחיל לשפר את איכות המזון שהגיע לחיילים, במיוחד בקו הקדמי. הם קיבלו “מזון טרי” במידת האפשר, שכלל בשר אמיתי, ירקות מבושלים וקפה חם, לצד מנות הקרב המסורתיות.
”מולדין דיווח” – שבמהלך הקרבות, ג’ו מצא על הקרקע עלונים שהאויב הפיץ לחיילים האמריקאים. אחד מהם קרא: “למה לכם לקפוא בשלג? הצטרפו לצבא העממי!” ג’ו, כמובן, השתמש בעלון בתור דף לכתיבת מכתב לחברו וילי: “הם חושבים שאני סובל כאן… אבל תראה אותי, כותב את זה לך תוך כדי שאני אוכל סטייק!
קוריאה ידועה באקלים הקשה שלה במיוחד, בחורף. החיילים שנשלחו לשם, הגיעו בעיקר מאזורי אקלים מתונים יותר כמו ארצות הברית. הם נדהמו מתנאי מזג האוויר הקשים שהיו בלתי נסבלים. ‘הטנקים’ במלחמה היו נקודת אור ופינה חמה עבור החיילים. ביל תיאר אחד מהם, דונלד קאטלינג, שהתייחס לטנק שלו כמו לרכב משפחתי אהוב. כשהודיעו לו שהוא יצטרך להחליף טנק עם יחידה בקו הקדמי, הוא התמרמר תוך כדי שהוא מלטף את הטנק ברכות:
“הם עוד ייתנו אותו למישהו אחר, והוא בטח יהרוס את המצמד! אף אחד לא יודע איך לטפל בטנק הזה כמוני!” הטוראי שניצח את פאטון
אחד המתנגדים הבולטים למולדין היה גנרל ג’ורג’ ס. פאטון, מפקד הארמייה השלישית של הצבא האמריקאי, שנודע באישיותו הקפדנית ובמשמעת הברזל שהנהיג. פאטון ראה בציוריו של מולדין פגיעה במורל ובמשמעת של הצבא. הוא טען שהם “מעודדים את החיילים להתלונן ולבכות” ומציגים את הצבא באור שלילי. הוא אף איים להעביר את מולדין לתפקיד קרבי אם לא יפסיק לפרסם קריקטורות “שפוגעות בכבוד הצבא”.
העימות בין מולדין לפטון הגיע לשיאו בפגישה אישית שנערכה בין השניים בפברואר 1945. הפגישה אורגנה על ידי קצין הדובר של פאטון, מייג’ור הארי בוּצֶ’ר, שניסה למנוע הסלמה של העימות ולהביא להבנה בין השניים. מולדין, שזומן למשרדי הפיקוד של פאטון בלוקסמבורג, התבקש להתייצב במדים מגוהצים ובג’יפ נקי ומסודר, כאות כבוד לגנרל. במהלך הפגישה, פאטון תקף את מולדין בחריפות על ציוריו וטען שהוא “מעודד את החיילים לזלזל בקצינים ולבכות על גורלם”.
מולדין, מצידו, ניסה להסביר לפטון שהקריקטורות שלו אינן נוגדות את ערכי הצבא חלילה. אך פאטון נתקל בהתנגדותו של הגנרל אייזנהאואר, שדווקא תמך בחופש הביטוי של מולדין ואפשר לו להמשיך לפרסם את עבודותיו.
לאחר הפגישה עם פאטון, מולדין זכה למעמד מיוחד בצבא, והוענק לו ג’יפ אישי. הג’יפ אפשר לו לנוע בחופשיות בין החזיתות השונות, לאסוף חומרים לציוריו ולהמשיך לדווח על חיי החיילים מנקודת מבטם. פוליצר כפול
במרוצת השנים ביל מולדין זכה בשני פרסי פוליצר במהלך הקריירה שלו. הפרס הראשון הוענק לו בשנת 1945 (בגיל 24) על מכלול עבודתו כקריקטוריסט צבאי במלחמת העולם השנייה. הקריקטורות שלו, שפורסמו בעיתונים צבאיים, תיעדו את חיי היומיום הקשים של החיילים בחזית. הוא תיאר את הבוץ, הגשם, הרעב, הפחד, התסכול מהבירוקרטיה הצבאית והגעגועים הביתה.
בשנת 1959, זכה ביל מולדין בפרס פוליצר השני (בגיל 37) על קריקטורה שפורסמה בעיתון “סנט לואיס פוסט-דיספאטץ'”. באותו ציור בחר ביל בסופר בוריס פסטרנק הרוסי כדמות המרכזית בקריקטורה. פסטרנק, שזכה בפרס נובל לספרות בשנת 1958 על ספרו “דוקטור ז’יוואגו”, לא הורשה על ידי השלטונות הסובייטיים לנסוע לשטוקהולם כדי לקבל את הפרס. ספרו, שתיאר את המהפכה הרוסית ואת השלכותיה מנקודת מבט ביקורתית, נתפס כאיום על המשטר הקומוניסטי.
הקריקטורה תיארה את הסופר הסובייטי בוריס פסטרנק יושב בגולאג, מחנה עבודה בכפייה של ברית המועצות, ושואל אסיר אחר: “זכיתי בפרס נובל לספרות. מה היה הפשע שלך?”. הקריקטורה הזו, חדה כתמיד בסגנונו של מולדין, ביטאה ביקורת נוקבת על השלטון הסובייטי ועל דיכוי חופש הביטוי והיצירה בברית המועצות.
רצח קנדי
הציור המפורסם ביותר של ביל מולדין, נוצר לאחר רצח הנשיא ג’ון פ. קנדי. למעשה, דמותו של הנשיא הנרצח אינה מופיעה כלל ביצירה. מולדין, שהיה באותה עת קריקטוריסט מוערך בעיתון “שיקגו סאן-טיימס”, חש צורך עז להביע את תחושותיו ואת תחושות האומה בעקבות האירוע הטראגי, אך לא מצא דרך הולמת לעשות זאת באמצעות דיוקנו של הנשיא.
במקום זאת, מולדין פנה אל סמל אחר, אל דמות היסטורית שמגלמת את ערכי הדמוקרטיה האמריקאית ואת המאבק לשוויון – אברהם לינקולן. הוא בחר לצייר את פסל לינקולן המפורסם בתוך אנדרטת לינקולן בוושינגטון. בציור, לינקולן אינו יושב זקוף וגאה כפי שהוא מופיע בפסל, אלא כפוף קדימה, ראשו בידיו, שקוע באבל עמוק.
הבחירה בפסל לינקולן כביטוי לאבל על מותו של קנדי אינה מקרית. לינקולן, כמו קנדי, נרצח בעת כהונתו כנשיא, ונחשב לאחת הדמויות החשובות ביותר בהיסטוריה האמריקאית. מולדין ראה בלינקולן סמל לערכי הדמוקרטיה ולמאבק למען צדק ושוויון, ערכים שקנדי עצמו ניסה לקדם במהלך כהונתו הקצרה.
הציור של מולדין, ללא מילים, הצליח ללכוד בצורה מושלמת את תחושת האבל והזעזוע הלאומי. דמותו הכפופה של לינקולן, המוכרת כל כך לציבור האמריקאי, הפכה לסמל לאובדן ולכאב, והעבירה בצורה חזקה את תחושת החלל הריק שנוצר בעקבות הירצחו של קנדי. הציור פורסם בעמוד האחורי של העיתון הפך בין יום לתפוצה עצומה, רבים ראו בו יצירת מופת שמצליחה להביע בצורה פשוטה ועוצמתית את עוצמת האבל והטראומה הלאומית. הציור הפך לאייקוני, והוא עדיין משמש כסמל לרצח קנדי ולזכרו. מולדין מת בשנת – 2003, בגיל 81, והותיר אחריו מורשת עשירה כקריקטוריסט, סופר ופעיל חברתי. עבודתו ממשיכה להשפיע על אמנים וחיילים רבים עד היום. בנאום מפורסם שנשא ביום זכויות האדם, הדגיש מולדין את חשיבות חופש הביטוי וטען כי חובה להגן עליו בכל מחיר.
“החירות היא דבר חי, וכמו כל דבר חי היא זקוקה להזנה. אם אתה מרגיש שמשהו צריך להיאמר ואינך אומר זאת מחשש לחוסר שביעות רצון פופולרי, קמלת מעט את החירות. אם תמנע מאדם אחר לומר את מה שהוא מרגיש, צמח החירות החי ימות מעט. חירות היא חילוקי דעות, גבירותיי ורבותיי; זה ויכוח, דיבייט, פוליטיקה, הזכות לחיות ולעבוד היכן וכפי שאתה רוצה. חירות היא זכותו של האדם להיות קפטן נשמתו וגורלו… אם נאבד אותה, מותם חסר משמעות. אם נשמור עליה, קבריהם יכובדו ברוח. זה המעט שאנחנו יכולים לעשות עבורם”.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
ביל צייר פעם אחת בחייו קריקטורה במיוחד לעיתונות הישראלית, מדהים להיווכח שיצירת אומנות תמיד רלוונטיות ושורדת את מבחן הזמן.