הייתי ב”סופ”ש של אוויר ופחמימות” ביעד שהכי אוהב ישראלים
קשה לתאר במילים את הפער שבין הכניסה הבהולה לממ”ד בדיוטי פרי של נתב”ג, כשברקע אזעקה בגלל ירי טילים, לפסטורליות המנומנמת שבדרכים הצדדיות בגיאורגיה, אליה הגענו כעבור פחות משלוש שעות בתחילת חודש נובמבר.
מלכתחילה, החלטנו לוותר על עיר גדולה ולהתמקד בטבע הפתוח. “סוף שבוע של אוויר ופחמימות”, קראנו לזה. אחרי טיסת ערב לטביליסי ולינה במלון הקרוב ביותר לטרמינל – קמנו מוקדם, אספנו את הרכב ויצאנו צפונה על הדרך הצבאית הגיאורגית, החוצה את הרי הקווקז ומחברת את טביליסי לוולדיקווקז.
מזג אויר קר ובהיר עד כדי בוהק ליווה אותנו לאורך כל היום, בעודנו מצפינים ומתפעלים מהכפרים העתיקים והכביש המתפתל לצד הנהר עד מצודת אנאנורי (ANANURI) הפוטוגנית. עצי תפוח ואפרסמון הכורעים תחת עומס הפרי, מקשטים את צדי הדרך, לצד בתים נמוכים ודוכני פירות ודבש. הנהיגה מאתגרת, לא רק בגלל תוואי הכביש, אלא בעיקר בגלל אופיו הקופצני וחסר הסבלנות של הנהג הגיאורגי הממוצע, שלא מהסס לעקוף בלי שדה ראייה ומתעלם מקו הפרדה רצוף. כשהחלטנו לגוון את אופי הנסיעה ולצאת לדרכים צדדיות, נתקלנו במחזות שלא רואים כל יום – להקת חזירים המטיילת בנחת בשדה, עדר כבשים שחוסם את השביל וטקס מבעית ומהפנט בו זמנית של ביתור פרה שנקשרה ברגליה לענף עץ אלון. לא לבעלי קיבה רגישה.
Post Comment