הטראומה של השביעי באוקטובר • ‘הנוסע המתמיד’ עם סיפורו של תושב שדרות

אנו בתקופה לא פשוטה בכלל, ישנה לחימה המתנהלת בשתי חזיתות אשר גובה מחיר יקר של חיילים שמוסרים נפשם בכדי להגן על עם ישראל. ישנם עדיין חטופים רבים בשבי שלא יודעים מה מצבם, וכן ישנם רבים העקורים מבתיהם אשר נאלצים לנהל אורח חיים במקום בו הם רק שוכנים באופן זמני עם כל הקושי הכרוך בדבר.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
אך בנוסף לכל, ישנם רבים שחוו את אירועי שמחת תורה הנוראיים כשהם באיזור המלחמה עצמו, בין אם זה יושבי הקיבוצים הסמוכים לגדר ובין הערים הרחוקות יותר אליהם הגיעו המחבלים הארורים והשליטו טרור הרג והרס, כל זה כאשר ברקע ישנם טילים רבים מספור אשר נורים כל הזמן על אותם המקומות.
השבוע יצא לי לשוחח עם מ’, יהודי מבוגר בן העדה האתיופית, שהחכמה וניסיון החיים ניכרים בשיחה איתו, הוא גר בעיר שדרות ושם חווה את האירוע בצורה לא פשוטה כלל כאשר ההשלכות מלוות אותו עד עצם היום הזה.
בשביל להעביר את התחושות אשר יכולות ולו במעט לשקף בפנינו את גודל האסון וההשלכה שלו לטווח הארוך, ביקשתי לשמוע ממנו על החוויה שלו באותם הרגעים הקשים ועל ההשלכות עד לימים אלו.
השיחה היתה כנה ומשנת חשיבה ממש, אך לקוראים הרגישים אומר כי היא כוללת תיאורים של אירועים קשים ולא פשוטים, מי שמרגיש קושי עם זה, עצתי היא שימנע מלקרוא את הדברים ושנזכה לעתיד שיהיו רק בשורות טובות.
“זה לא יוצא מהראש, לא משנה מה”
מה אתה זוכר ממש מההתחלה, מהרגעים של תחילת המתקפה? איפה זה תפס אותך?
“הכל למעשה מתחיל כשהגיעו האזעקות, ברצף לא נגמר, אז הבנתי שיש משהו חריג. הבן שלי היה במרחק של כמה קילומטרים מהבית אצל חברים שלו ואני מיד התחלתי לחשוב מה איתו, יצאתי מהבית כשאני ממהר לכיוון בו הוא נמצא, בדרך היה מחסום שהקימו שוטרים, הם אמרו לי שמדובר באירוע מורכב ויש גם מחבלים שנכנסו ושאי אפשר לעבור, אמרתי להם שהבן שלי שם ואני רוצה להגיע אליו, הם הבינו את המצב שלי אבל אמרו שזה מסוכן מאוד והם עושים הכל כדי להביא אותו אלי.
“נכנסתי באותו הזמן למיגונית סמוכה כשכל מה שאני חושב זה ‘מה עם הבן שלי, הוא שם ויש מחבלים שנכנסים לאיזור’ ותוך כדי אני שומע קולות ירי מרחוק מאיזור הספרייה ותחנת המשטרה של העיר, שם כידוע התחולל קרב של ממש בו נהרגו שוטרים מאותה התחנה”.
אתה גר בעיר הרבה שנים? זכור לך משהו דומה?
“כן, אני כבר למעלה מ-15 שנה גר בעיר, מעולם לא היה משהו דומה בסדר גודל הזה, אפילו שתמיד היו טילים ועברנו כבר תקופות קשות”.
אתה עכשיו עדיין גר בעיר?
“בהתחלה נשארתי בבית, אבל לפני כמה חודשים היתה פגיעה ישירה בקומה השנייה בבנין שלי כשאני גר בקומה השלישית, לא הייתי בבית אז ב”ה לא קרה לי דבר אבל הבית ניזוק, אז עברתי לבאר שבע לקרובי משפחה”.
לא פשוט, תקנו לך את הנזק כבר?
“ברוך ה’ כן, את הנזק שנעשה לבית תיקנו וגם על הנזק המשני כמו מחשבים שנהרסו לי בבית לדוגמא גם כן שילמו לי”.
איך אתה היום? יש לך עוד דברים איתם אתה מתמודד בעקבות מה שעברת?
“לצערי הרב כן, יש לי קושי להירדם. קיבלתי מרשם לכדורי שינה מסויימים שאותם אני צריך לקחת כדי שאוכל לישון כמו שצריך, הבעיה שהם מעייפים אותי יותר מידי וקשה לתפקד ביום אחרי שלקחתי את הכדור”.
מה הדברים שלמעשה מפריעים לך לישון?
“יש הרבה פחד שהדברים לא יחזרו על עצמם, אני יכול לשמוע קולות פיצוצים מהלחימה בעזה או מיירוטים ואז כבר אני לא נרדם לאחר מכן, כי אולי זאת מתקפה חדשה”.
ומה עם הבן שלך שספרת עליו? מה שלומו עכשיו?
“הוא נראה בסדר, לא כמו שאני, הוא הרבה מהחרדות שלו מעביר בעבודה שהוא עובד, הוא עובד קשה יותר וזה מסיח לו את הדעת. הוא גם כבר לא גר איתי עכשיו בשדרות, הוא עבר לבאר יעקב. אבל גם הוא עבר דבר קשה ואפילו עכשיו הוא עדיין מנסה לעכל את זה.
“רק לפני כשבועיים כשהוא הגיע לבקר אותי הוא אמר לי שבשביעי לאוקטובר הוא ראה את המחבלים מסתובבים וגם את הגופות של הנרצחים וזה גם כן לא יוצא לו מהראש, אני שאלתי אותו למה הוא לא סיפר לי עד עכשיו? יודע מה הוא ענה? הוא אמר שהוא כן סיפר לי ואני שכחתי. אני מאמין לזה, יש לי ממש חלקים שלמים שנמחקו לי מאותה התקופה”.
ועם הזמן אתה מרגיש יותר טוב? יש שינוי?
“למעשה התחלתי טיפול נפשי לו אני זכאי כתושב העיר, זה עוזר לי אבל עדיין יש השלכות, למשל כשאני מחייג אל הבן שלי והוא לא עונה – גם היום אחרי יותר משנה, אני נכנס ללחץ שאולי קרה לו משהו. אני גם כבר כמעט ולא יוצא מהבית, גם כשאני יוצא להיפגש עם חברים אני חוזר לאחר זמן קצר, הדיכאון לא מאפשר לי לשבת שם הרבה, לא כמו שהיה לפני, מפריע לי היום לשמוע וויכוחים או לראות כעסים כמו שלפעמים יש בחוץ, היום אין לי אורך רוח לזה, אני מעדיף להתרחק. יש לי גם עוד שני ילדים מלבד הבן שסיפרתי עליו, גם הם כל הזמן עולים במחשבות, ‘מה שלומם, איך הם’, זה לא מרפה”.
אתה למעשה עשית עליה לארץ? גרת גם באתיופיה?
“כן, עליתי לארץ בשנת 1992, שם אמנם גם יש מלחמה, אין שם באיזור בכלל מדינות בלי מלחמה, אבל לא כמו המלחמה הזו. לא חטופים בכזה סדר גודל ולא הרג אכזרי כמו שהיה פה.
“אני עברתי כמה ימים לאחר השביעי באוקטובר ליד בניין הספרייה בעיר, היה שם רכב שבו היו אנשים שנרצחו, הדם שלהם היה עדיין שם על האדמה, זה לא יוצא מהראש, גם לאחר זמן”. איך אתה ממלא את הזמן שלך היום? מה אתה עושה?
“קשה להתרכז הרבה, אני בעיקר שומע חדשות, אבל מחשבות צפות כל הזמן. לפעמים אני הולך לבקר את אמא שלי או אחותי שגרות בבאר שבע, אנחנו משוחחים ואני לפתע נשאב למחשבות ממה שהיה, הן פונות אלי כשהן אומרות ‘אנחנו מדברות איתך עכשיו, לאיפה אתה הולך?’, הן גם רואות את זה. קורה לי לא פעם שאני מכין לעצמי קפה ואז צולל למחשבות ושוכח לשתות אותו. הייתי מעשן קופסה אחת של סיגריות ביום מקסימום, עכשיו אני מעשן שלוש קופסאות ביום, זה עושה לי נזק שאני מרגיש אותו אבל קשה לי להימנע, קרה לי גם ששכחתי את הטלפון באוטו וחפשתי אותו שעות בבית, זה גם לא היה קודם לכן אף פעם”.
מה עם האנשים שנפגעו מהמחבלים, הכרת אותם?
“אני באותה תקופה עבדתי כמנהל אחסנה של רשת מזון בעיר, היה אדם מבוגר שהיה מגיע לקנות מצרכים לעצמו, הוא היה איש נעים הליכות והתידדנו, אחרי המתקפה הגעתי לסופר ולא ראיתי אותו תקופה, שאלתי אם יודעים מה איתו, אמרו לי שהוא נרצח, זה היה הלם'”.
ומה איתך היום מבחינת עבודה? חזרת לעבוד?
“בהתחלה חזרתי לעבודה, אבל ראיתי שאני לא מצליח לעבוד, הייתי מאבד ריכוז ולא מצליח לבצע את המשימות שלי, יום אחד אפילו נפלתי בעבודה כשאיבדתי לרגע את הריכוז ונתקלתי במשהו, זה מעולם לא קרה לי קודם לכן. הודעתי בעבודה שאני לא יכול לעבוד יותר, המנהל שלי הבין אותי, אני למעשה הייתי היחיד מכל העובדים שם שהיה בשדרות בשביעי לאוקטובר, עזבתי שם ואני היום מתפרנס מקצבת נכות שיש לי כבר מלפני השביעי באוקטובר, יותר בצמצום אבל אין לי מה לעשות”.
איך אתה מתפקד בבית? עושה דברים בעצמך?
“אני למעשה חי לבד, אני התגרשתי לפני כמה שנים. כך שהכל בבית הייתי עושה בעצמי, אבל לבשל הפסקתי, פעם אחת לפני כמה חודשים בישלתי ושכחתי את האוכל על האש, הכל התחיל להישרף ואם לא הייתי נכנס למטבח היה יכול להיות אסון”.
אז איך למעשה אתה אוכל? מה אתה עושה?
“אני קונה מוכן או שאני הולך לאכול אצל אחותי או אמא שלי שגרים באזור, אבל גם כך אני לא אוכל בקושי, אני מעשן הרבה כמו שאמרתי ואין לי תאבון כל כך”. אמרת שאתה שומע הרבה חדשות, למה? זה מרגיע אותך?
“לא בגלל שזה מרגיע אותי, זה רק עניין של הרגל. הרי בסוף גם אם יש בשורות טובות בחדשות על התקדמות בלחימה או חיסול של בכיר מארגוני הטרור, עדיין זה לא מרגיע בגלל שגם שומעים כל הזמן על חיילים צעירים שנהרגים או נפצעים, גילאי 19-20 שעוד לא התחילו את החיים לצד חיילי מילואים בעלי משפחות.
“גם קשה לשמוע על המחאות בעולם נגד ישראל, אתה שומע ולא מבין מה רוצים מאיתנו אחרי כל מה שעברנו, זה רק אנטישמיות.
“אני גם קורא תהילים, זה גם עושה לי טוב, אמנם אני לא קורא את הנוסח בעברית, יותר קל לי לקרוא את התרגום לאמהרית, אבל עדיין המילים של דוד המלך מחזקות אותי”.
איך האירועים האלה השפיעו על הקשר שלך עם המשפחה?
“עם הילדים שלי אני היום שמח מאוד לבלות זמן, אחרי כל הפחדים שהיו לי אין דבר משמח מלראות אותם בריאים ושלמים. גם עם שאר המשפחה אני בקשר, יש משפחה גדולה ב'”ה'”.
כמה אתם במשפחה, אם יורשה לי לשאול?
“אנחנו ב”ה חמישה עשר אחים ואחיות, משפחה גדולה מאוד אבל גם מאוחדת, אין לנו מריבות או כעסים, נפגשים מידי פעם כולם ומשוחחים יחד”.
ואוו, נשמע משפחה מאוד בריאה וטובה, מה הסוד לזה?
“אנחנו פשוט מאוד מכבדים אחד את השני, רק דואגים אחד לשני, רואים שהכל בסדר ואם לא אז מנסים לעזור, אבל גם יודעים שלא להתערב במה שלא צריך. הרבה מזה למדנו מאבא שלנו היה אדם זהב וחינך אותנו לעשות רק טוב לאחרים, הוא אמר שהקשר והאהבה הם הדברים החשובים, כסף הוא חשוב אבל פחות, הוא הולך ובא כל הזמן ולא נשאר לנצח, בשונה ממשפחה. הרגשנו תמיד שאבא עושה הכל מאהבה, הוא לא היה אבא הוא היה חבר, לצערנו אבא נפטר לפני כשמונה שנים כשהוא בן 89 והוא חסר לנו, אך הוא זכה לרוות נחת מצאצאיו ב”ה”. נפרדתי מהיהודי היקר מתוך רגש של כבוד כלפיו, ניכר עליו כמה ליבו גדול, הוא כמעט ולא חרד לעצמו, החששות שלו הם תמיד כלפי אחרים, אשריהם ישראל.
אך מצד שני התעוררה בי גם עצבות, הרגשתי שאני לא מחובר לכל מה שקרה, הרי גם אם שמענו את הסיפורים, עדיין לא היינו שם ואין לנו באמת הבנה במה שעבר על מי שכן היה שם.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
אז מה כן אני יכול לעשות? אולי לחשוב קצת יותר על המצב, לא להמשיך כרגיל כאילו דבר לא ארע ולא לשדר ‘עסקים כרגיל’, במה זה יבוא לידי ביטוי? אפשר להתפלל יותר להצלחת חיילנו, לרפואת הפצועים בגוף ובנפש ולשחרור החטופים במהרה. זה לא חייב לבוא לידי ביטוי בשעות של תפילה בכל יום, מספיק לעמוד במקום אחרי התפילה ולומר פרק תהילים, או אם החזן אומר לפחות לא לצאת באמצע ולמלמל את החצי השני של פרק התהילים בדרך בחופזה כאילו לצאת ידי חובה. עכשיו יותר ראוי להתנהל מתוך מחשבה על צער הזולת ועל הישועה הדרושה לעם ישראל כולו בתקופה זו. פרקי הנוסע המתמיד >> החיים בחסידות גור בעיניהם של שלושה בחורים צעירים | הפרק הראשוןהגר”מ שטרנבוך • מהילדות בלונדון ועד להנהגת ‘העדה החרדית’ | הפרק השנילימודים, ערכים ואיזון • ‘הנוסע המתמיד’ עם בכיר בעולם האקדמי | הפרק השלישי