“ויצא יצחק לשוח בשדה” | על שלושה תפילות ביום שתיקנו האבות
תפילת האבות היא נדבך יסודי ביהדות, אברהם אבינו היה זה שחידש את כוחה של התפילה בעולם, בתפילתו על אנשי סדום. עד אז, אנשים לא האמינו שתפילה יכולה לשנות גזירה משמיים. נח, לדוגמה, לא התפלל כלל כשנודע לו על גזירת המבול. אברהם, לעומת זאת, לימד אותנו שאפשר לפנות לה’ בתפילה ולבקש רחמים וחסד.
יעקב אבינו הוסיף נדבך חשוב לתפילה, כשהראה שאפשר להתפלל לא רק בעד אחרים, אלא גם בעד עצמו. לפני כן, התפילות היו בעיקר עבור האחר, כמו בתפילתו של אברהם על סדום. יעקב, בתפילתו בלילה, מלמד אותנו שהקב”ה קרוב אלינו גם ברגעים החשוכים ביותר של החיים.
מעניין לראות שכל אחד מהאבות תיקן תפילה בזמן אחר, המתאים לאופי ולמידות שלו. אברהם, סמל האמונה והחסד, תיקן את תפילת השחרית, בה אנו מבקשים שהחסד האלוקי יאיר את עולמנו. יצחק, סמל היראה והדין, תיקן את תפילת המנחה, בה אנו מבקשים שהדין יהיה ברחמים. יעקב, סמל התפארת והדבקות בה’, תיקן את תפילת הערבית, בה אנו מבקשים להתקרב לקדושה ובורא עולם.
לתפילת האבות יש גם השפעה מכרעת על גורל עם ישראל וגאולתו. תפילתו של אברהם על סדום, אף שלא הצליחה להציל את העיר מחורבן, הצילה את לוט ובנותיו, ומבנות לוט יצא בסופו של דבר דוד המלך, “שורש התפילה”, וממנו עתיד לצאת משיח בן דוד. תפילתו של יעקב בלילה מלמדת שהקב”ה שומע את תפילותינו גם בזמנים קשים, בגלות, ובחושך.
בספרים כתבו שתפילתו של אברהם נקראת “עמידה” כי היא מייצגת את עמידתו האיתנה והבלתי מתפשרת בפני ה’. תפילתו של יצחק נקראת “שיחה” כי היא שפך לב נוכח פני ה’, כמו שיחה אישית בין אוהבים. תפילתו של יעקב נקראת “פגיעה” כי היא מתדבקת בשכינה ומאירה את החושך, כמו קרן אור שפורצת מבעד לעננים.
Post Comment