החרדי שעמד מאחורי הניצחון ההרואי | סיפורו המרתק של אדריכל מבצע “ערצב 19”

דמיינו שדה קרב בו השמיים מתמלאים בעשן סמיך, מאות מטוסי קרב חגים מעל, ופיצוצים אדירים מרעידים את האדמה. זה היה המצב ב-9 ביוני 1982, כאשר חיל האוויר הישראלי יצא למבצע נועז, ששינה את פני המלחמה המודרנית. בתוך פחות משעתיים, הצליח החיל להשמיד את מערך טילי הקרקע-אוויר הסורי בלבנון, מבצע שזכה לכינוי “ערצב 19”.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
מבצע ‘ערצב 19’ עדיין מוגדר כסוד מדינה ועד להיום פרטים משמעותיים ממנו אסורים לפרסום, משעשע לראות שגם שר ההגנה המיתולוגי של סוריה מוסטפא טלאס בספרו המרתק “אלע’זו אלאסראילי ללבנאן” (הפלישה הישראלית ללבנון) ניסה להתחקות אחר סוד ההצלה הישראלית באותו מבצע מדהים, את הספר הוא כתב ב-86, והוא מספק הצצה אותנטית כיצד המבצע הותיר אותם חדלי אישים והמומים. הוא מתאמץ לספק הסברים כמו לוחמה אלקטרונית מסיבית, להטעיה גדולה מאוד, אבל אין לו שמץ של מושג מה היה שם. הוא כותב הרבה אך לא כותב בעצם כלום.
ההצלחה המסחררת הזו לא נולדה בין לילה, אלא הייתה תוצאה של תהליך ארוך ומרתק של הפקת לקחים, פיתוח טכנולוגי ותעוזה צבאית. וגם צעיר חרדי אחד ירא שמים מבני-ברק שניצח בס”ד על המבצע ושינה את חיל האוויר הישראלי לנצח.
אף אחד לא טס
כבר בשנת 1970, טרם מלחמת יום הכיפורים, החל חיל האוויר הישראלי לחוש את נחת זרועה של מצרים. הצבת סוללות טילי קרקע-אוויר מתקדמות, מסוג SAM 2-3, לאורך תעלת סואץ, הובילה להפלתם של שני מטוסי פנטום ישראליים. אירוע זה הכה בהלם את צמרת החיל, וזעזע את תחושת הביטחון והעליונות האווירית שליוותה אותו עד כה. מפקד החיל, מוטי הוד, חש פאניקה לנוכח האיום החדש, והאמין שאין בידי ישראל מענה לטכנולוגיה המתקדמת. כתוצאה מחוסר האונים, נאלצה ישראל להסכים לתנאים גרועים בסיום מלחמת ההתשה, ואף נמנעה מלהגיב על הפרות חוזרות ונשנות של ההסכם מצד מצרים.
מלחמת יום הכיפורים, שהתרחשה שלוש שנים מאוחר יותר, היוותה נקודת מפנה דרמטית עבור חיל האוויר. החיל, שיצא ממלחמת ששת הימים עטור תהילה וניצחון, התנפץ אל קרקע המציאות אל מול עוצמתן של סוללות הטק”א הסובייטיות. האבדות היו קשות מנשוא: חמישה מטוסים הופלו בממוצע מדי יום במהלך הלחימה, ובסך הכל איבד החיל 109 מטוסים – כמעט שליש מכלל המטוסים שעמדו לרשותו. 53 טייסי קרב נהרגו, ו-44 נפלו בשבי – עדות מדממת לעומק המשבר. תחושת ההלם והפגיעות הייתה קשה מנשוא. חיל האוויר, שרגיל היה לשלוט בשמיים ללא עוררין, מצא עצמו חסר אונים אל מול הטכנולוגיה המתקדמת והאויב הנחוש.
דוד עברי מפקד חיל האוויר (1982) סיפר לימים על המבצע:
“קודם כל הצד הפסיכולוגי של העניין. אתה נתקל במצב שבו הסורים מרגישים שהם הולכים לנצח שוב עם חייל האוויר יתקוף, הם עיבו את המערך ב”בקאע” בהתחלה היו שם 13 סוללות ערב קודם לפני התקיפה שלנו הביאו עוד חטיבה מרמת הגולן להבות את זה ל-19 סוללות הצפיפות שם של הסוללות הייתה יותר מאשר בווייטנאם ויותר מכל מקום אחד. משמעות הדבר שהם חשבו אנחנו כאן שמים את הג’וקר כאן הולך חל האוויר הישראלי להתנפץ”
הימים היו ימיו של אסד האב, חאפז אל-אסד, נשיא סוריה, שהתמיד במדיניות תוקפנית כלפי ישראל, ובמסגרתה הכניס בהדרגה סוללות טילים סוריות ללבנון. מספר הסוללות עלה בהדרגה, תחילה שלוש, אחר כך שש, ולבסוף הגיע ל-19 סוללות, שריכזו כוח אש גדול יותר מאשר בכל מקום אחר במזרח התיכון. פריסת הטילים הסורית יצרה איום משמעותי על חופש הפעולה של חיל האוויר הישראלי בלבנון.
ההבנה כי דרוש שינוי דחוף בשיטות הלחימה חלחל במהירות. היה ברור כי המשך הפעילות ללא התאמה למציאות החדשה תוביל לאבדות בלתי נסבלות. מלחמת יום הכיפורים, אם כן, היוותה פרק טראומטי בתולדות חיל האוויר, אך גם זרז לשינוי ולפיתוח טקטיקות לחימה חדשות. תהליך זה, שהחל למחרת המלחמה, הגיע לשיאו תשע שנים מאוחר יותר, בהצלחתו המסחררת של מבצע “ערצב 19”. זה עם הכיפה
היה זה בשנות השישים, איש צעיר בעל חזות חרדית טיפס בגמישות במדרגות משרד האוצר, הוא היה נרגש וסקרן עד לשורש שערותיו. בכניסה לאחד החדרים עצר אותו השומר ופקד עליו: ‘בטרם תיכנס לחדר עליך ללבוש חלוק לבן ולא לגעת בשום דבר בלי רשות’. הצעיר נכנס אל תוך אולם רחב ידיים, אפוף הילה של מסתורין ויראה. האור באולם היה מעומעם והאווירה הייתה כבדה, וסטרילית, מזכירה יותר מעבדה מדעית מאשר משרד ממשלתי. במרכזו של האולם ניצבו ארונות ברזל כבדים, סגורים ומסוגרים, כאילו אוצרים בתוכם סוד כמוס. שם מאחורי הפרגוד ניצב לו הפלא האנושי האחד והיחיד בכל מדינת ישראל – “המחשב”.
מנחם ישעיהו קראוס צעיר חרדי מבני-ברק בתחילת שנות העשרים לחייו נקט בצעד חריג והלך ללמוד מחשבים. “בחור חרדי שהולך ללמוד מחשבים זה לא היה באותה תקופה עניין שבשגרה”, סיפר קראוס לימים לביטאון המאה החגיגי של חיל האוויר.
“למרות שדווקא לחרדי יש סיכוי טוב להצליח במחשבים. מחשבים הוא תחום שדורש הרבה מחשבה מעמיקה, וזה דבר שרוכשים אותו תוך כדי הלימודים בישיבה. זו אומנם הייתה תעוזה מצד בחור ישיבה להפסיק את הלימודים וללמוד מחשבים, אבל לא הייתי צריך להתנצל בפני אף אחד, בסה”כ דאגתי לעתיד שלי”.
קראוס היה נשוי ואב לשניים כשהחל את צעדיו הראשונים בעולם המחשבים:
“כל החברים שלי מהישיבה ישבו ולמדו עד החתונה, וכשנולדו להם הילדים והתחילו בעיות הפרנסה, כבר לא היה זמן ללמוד שלוש שנים באוניברסיטה. לא רציתי לעסוק במסחר או באותם ענפים שלא דורשים השתלמות מיוחדת כמו יהלומים, שהיה בזמני עיסוק מאוד מקובל, והחלטתי שכל עוד אני צעיר, אני חייב לנצל את הזמן וללמוד. מה שליווה אותי, ואולי בגללו בכלל בחרתי בתחום המחשבים, הייתה התכונה הבולטת ביותר שאני יכול להעיד על עצמי – דבקות במטרה”.
קראוס לקח תחילה קורס לימודים של חברת I.B.M, ומשם עבר למחלקת התוכנה של מכון ויצמן. יום אחד הטלפון בבית צלצל: “זה מנחם? מדברים מחיל האוויר הישראלי, יש לך דקה?”. משנים פרדיגמה
אביאם סלע, (דמות מוכרת בעיקר בשל חלקו בפרשת פולארד) הוביל מהפכה טכנולוגית בחיל האוויר הישראלי. כסגן ראש מדור א’ בגיל 28, הוא הבין את הצורך הדחוף בשינוי בעקבות כישלונות מלחמת יום הכיפורים, וזיהה את הסרבול וההסתמכות על שיטות מיושנות כגורמים מרכזיים. סלע יזם פרויקט שאפתני למחשוב מערכי השליטה והבקרה של החיל, ולכך הוא גייס צוות מומחים ממכון ויצמן, אחד מהם היה קראוס.
עבור האנשים שהסתובבו בבור חיל האוויר קראוס היה חייזר. בחודשים הראשונים של עבודתו בצוות של סלע, קראוס רק הקשיב וכתב. אף פעם לא דיבר. לאט-לאט, סיפר סלע. התברר שקראוס לא ראה מעולם מטוס קרב, לא ביקר בטייסת, ולא ראה טילים.
“כשהייתי שואל אותו: מנחם, אתה יודע מה זה טיל מתביית קרינה? הוא היה מרים את הראש ונוהם: ‘אביאם, אמרת לי כבר פעם מה זה’. לקח חודשים עד שהצלחנו לדבר על המשפחה שלו, על הילדים. באחד הבקרים, נזכר סלע – לקחנו אותו לבסיס כדי שיראה מה זה מטוס קרב”.
מערכת בלתי מנוצחת
מערכת “פריסקופ” נועדה להתמודד עם האתגרים שעמדו בפני חיל האוויר הישראלי בשדה הקרב המודרני, ובפרט עם הצורך להתמודד עם מטרות בעלות “זמן חיים קצר”, כמו סוללות טילי קרקע-אוויר ניידות. המערכת שילבה מידע מגורמי מודיעין, שליטה ותקיפה, ואפשרה תיאום מלא ביניהם. היא סיפקה לטייסים מידע עדכני בזמן אמת על מיקום סוללות טילים, אפשרה תקיפה מרחוק, מחוץ לטווח טילי האויב, וסיפקה משוב מידי על תוצאות התקיפה.
השם “פריסקופ” ניתן למערכת על ידי יצחק בן ישראל, ורמז ליכולתה של המערכת לספק תמונה מלאה של שדה הקרב בזמן אמת, בדומה לפריסקופ של צוללת.
קראוס ממשיך ומתאר:
“בעיה נוספת הייתה המחסור בציוד. על־פי התיכנון, המערכת הייתה צריכה להיות מורכבת מכמה צגים מיוחדים. בחיל האוויר לא היו מסכים כאלה. בכל הארץ היו רק שלושה, שלושתם במכון ויצמן, שהיה מהראשונים בעולם שהשתמש במסכים מהסוג הזה. במקביל לעבודה הטכנית שאני עשיתי, צבי לפידות עשה מאמצים כבירים כדי להשיג עוד צגים. מכון ויצמן הסכים לתרום את שלושת הצגים שלו, מקביל גילנו שיש איזו הזמנה של קופת חולים לשלושה צגים נוספים שהיו בדרך לארץ.
“ימים ספורים לפני התרגיל הצלחנו לשים את היד על הצגים של קופת חולים והתחלתי בעבודות התאמה אחרונות. בלילה שלפני התרגיל התמודדתי עם בעיות קשות של התאמה בין המחשב של חיל האוויר שהיה חלש וקטן ובין המחשב של מכון ויצמן, שעליו פיתחנו את המערכת. אני מודה, שהיו רגעים בהם כמעט הרמתי ידיים, עם הרבה כאב לב על כל העבודה שהשקענו ועכשיו כנראה תרד לטמיון. אדם מול מכונה
“התיכנון היה שמתוך תרגיל של כמה ימים, אם המערכת תעבוד ארבע עד חמש שעות, זה יהיה הישג. אני אמרתי שאם המערכת עובדת ארבע שעות ללא תקלות, אין שום סיבה שהיא לא תחזיק מעמד עד סוף התרגיל. היו הרבה מתנגדים להנחה הזו, כי ברגע שמשתמשים במערכת לא מנהלים רישום ידני. החשש היה שאם פתאום תיפול המערכת, לא תהיה לאנשי השליטה אפשרות לדעת מה קורה בגלל היעדר הרישום הידני. במצב כזה, בו אין מערכת ואין רישום ידני, חיל האוויר היה חייב להפסיק מייד את התרגיל.
“גם לבעיה הזו מצאנו פתרון. כל חמש דקות, באופן אוטומטי, הודפס מידע שהיה אגור במחשב בכמה עותקים וחולק לכל אנשי השליטה. התרגיל התחיל, וליד אנשי השליטה התחילו להצטבר ערמות ענקיות של נייר. אחרי כמה שעות של עבודה, כשלאנשי השליטה כבר לא היה איפה לשים את דפי המדפסת שזרמו אל שולחנם כל חמש דקות, אמרו לנו: ‘די, מספיק לחלק את הניירות. מעכשיו עובדים רק מול המחשבים'”. קראוס רשם לעצמו ניצחון קטן.
כמה? 19!
ב-9 ביוני 1982, התכנסה ממשלת ישראל לאשר את מבצע “ערצב 19”, שנועד להשמיד את מערך הטילים הסורי בלבנון, שמנה 19 סוללות. “ערצב 19” היה שם קוד לבצע תקיפת טילים לאחר מלחמת יום הכיפורים. השם “ערצב” נבחר בשל יכולתו של החרק לעוף, לחפור, לשחות ולפגוע בשורשי הצמחים – תכונות שסימלו את הגמישות, התחכום והחדירה של המבצע. הממשלה אישרה את המבצע בשעות הבוקר, ובשעה שתיים בצהריים. 90 מטוסים של חיל האוויר וכ-210 כלי טיס נוספים לצורך הטעיה עשו את דרכם לעבר שמי לבנון.
בבור חיל האוויר, בתא קטן, ישב יהודי לבוש שחורים, המוח של כל המערכת הזאת, שאחת לכמה דקות סימן לסלע בתנועת יד “כמה?”, וסלע ענה לו בהרמת אצבעות כמה סוללות כבר הושמדו. כשספרו 15 ידעו שרוב הסוללות הושמדו. ו–97 מטוסים סוריים הופלו מבלי שמטוס ישראלי אחד נפגע. יתר הסוללות, אגב, הושמדו למחרת.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
אביעם סלע מסיים: “כשהסתיימה השמדת כל המערך, יצא קראוס מתאו, עבר את כל המסדרונות שבהם הלכו חיילות צעירות ובעודו מסתיר את עיניו בידו, נכנס לתא שלי אמר שלום, ויצא לביתו”.
מקורות | ביטאון חיל האוויר – כתבה סימה קדמון – אורי מילשטיין ועוד.