“אתה פושע גדול”, הטחתי בגיסי שהפך ל’מחמיר’ ופגע באמא שלו

שלום, זה מרדכי (50). אני ברוך ה’ כבר סבא לנכדים, אבל עדיין יודע ללכת לחמותי לשבת.
חמותי התאלמנה לפני מספר שנים, מה שנשאר לה בחייה אלו בניה ונכדיה מהם היא יונקת כוח מכל דבר שהם מקבלים ממנה. חמותי היא הסבתא הבשלנית הזו שתכין לכל אחד מה שהוא אוהב, וכל זה עם ירידה לפרטים הקטנים של הטעם.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
כשהיא מגישה את האוכל, ניתן לראות את הברק בעיניים. את האושר שמציף אותה מיד כשאני מרים את המזלג ומתחיל לאכול.
גיסי ‘הרב’ מלכיאל הוא איש של שיח, לדבר אתו זו חוויה, ואני מרבה לחוות אותה כשאנו נפגשים בבית חמותי.
לאחרונה מלכיאל גיסי (הבן של חמותי), עלה בדרגה: הוא לקח על עצמו חומרה, לאכול אך ורק משחיטה פרטית.
חמותי עדיין לא עודכנה על ידי מלכיאל בהחלטה הזו, וליל שבת אחד זה קרה.
חמותי הגישה לו מנת בשר משובחת שהוא אוהב במיוחד, עליה טרחה ועבדה. “בתאבון בן שלי”, אמרה בהתרגשות. אבל מלכיאל לא נגע בצלחת ובסיפוק אדיר אמר לפני כולם בחיוך: “אני חלבי”.
זה ‘שפן’ שאתה שולף בכדי להישאר נקי, כשאתה מגיע לציבור שאינו שומר תורה ומצוות, ומציעים לך לאכול משהו בשרי בכשרות רגילה.
דווקא בגלל שהם לא ערניים למושגים של כשרות, הם מרפים ממך בהבנה שההלכה של בשר וחלב היא הסיבה לזה שאינך אוכל, גם אם מותר לך.
“שם זה יכול להיות הגיוני בכדי לא לבייש אותם, אבל על אמא שלך אתה מפעיל את זה?”, הרהרתי לעצמי ועוד רגע כמעט אמרתי זאת בקול.
חמותי הטובה הביטה בו, לא מבינה מה קורה פתאום לבן שלה. הרי זה הכשרות המהודרת שהוא אוכל?!
פניה השתנו ברגע אחד, הצער מהפגיעה בשולחן השבת שלה לעיני כולם היה נראה היטב על פניה.
כולנו ישבנו שם, מנסים למזער את הפגיעה אך לא היה איך. חשבתי שמלכיאל יחזור בו, חיכיתי אולי ייתקן את מה שעשה, הייתה לו אפשרות, כשהוא רוצה הוא עושה את זה מצוין. הוא יודע לכבד את האנשים שמחפשים כבוד, הוא יודע להיות רגיש כשזה חשוב לו.
אבל זה לא קרה, הצלחת שהרחיק ממנו, עדיין נשארה על השולחן כאבן שאין לה הופכין.
רציתי לצעוק, מה אתה חושב שאתה עושה עכשיו? מה יכול להיות יותר גרוע ממה שעשית עכשיו? מה היה נורא כל כך אם היית אוכל את האוכל שאתה אוהב, שאמא שלך הכינה עבורך בשמחה בכדי לא לפגוע בה?
התמהמהתי מלפנות אליו, הרגשות לעשות זאת היו מעורבים למדי, אחרי הכל הוא גיסי, וכמו שלמדתי עם אחים שלי אוכל להסתדר בסוף, אבל עם גיסים זה עסק אחר, אולי כדאי שאשתוק.
אבל לא יכולתי, נזכרתי בפניה המיוסרות של חמותי, בשקט שפתאום אפף אותה, האכזבה והצער שלה שראתה את הבן שלה ממאן לאכול מהאוכל שהוא כל כך אוהב אותו הכינה עבורו.
ואז החל שיח בנינו, דיברנו על ה’חומרה החדשה שזוהתה אצלו’. הייתי בטוח שהוא חושב על זה, שהוא מתחרט, שזה לכשעצמו חשוב.
אבל לא, מלכיאל נשאר בשלו. “כשאתה מקבל על עצמך משהו, אתה הופך למשהו אחר”, אמר בהתרגשות. “אתה לא חושב על הרגע הזה, שאמא שלך האלמנה הגישה לך את האוכל ולא אכלת?”, ניסיתי להבין. אבל הוא חזר שוב על הפזמון, והצדיק את מעשיו.
רציתי לצרוח ולברוח, לראות אותו כמה שפחות.
אבל הייתי חייב להסביר לו משהו, ובקול נמוך וברור אמרתי:
“תן לי להגיד לך משהו, מה שעשית הערב, הופך אותך לפושע גדול, ואתה יודע למה פושע? כי הגדרה של פושע היא חוסר אחריות, ודווקא בגלל שאצלך אין במוח אפילו מקום אחד פנוי בכדי להבין את הצער שגרמת לאמא שלך, אתה פושע”.
• • •
מלכיאל הבין להיכן נקלע, הוא ידע שאני הגיס שמעריך אותו באמת עד לרגע זה, ולברוח מהמציאות שהוא יצר כרגע אין לו לאן.
ואז סיפרתי לו את הסיפור על הגאון הגדול חכם בן ציון אבא שאול זצוק”ל.
זה קרה שבת אחת, חכם בן ציון התארח אצל אחד האנשים, והשכים קום לתפילת שחרית. השעה הייתה 5.00 לפנות בבוקר, הוא התארגן ושם פעמיו לצאת לתפילה. אבל הבית עדיין היה חשוך, בעל הבית נם את שנתו, וחכם בן ציון שהרגיש באיחור ורצה כבר לצאת לתפילה, נשאר בביתו המארח.
המלווה שלו לא הבין את העיכוב שמפגין הרב, ושאל אותו: “מדוע הרב לא יוצא, הרב צריך משהו?”, הרב הביט בו באצילות הנפש האופיינית שלו ואמר: “לא נאה לצאת עכשיו, בעל הבית יישן, וכשייקום משנתו יראה שאיני בביתו. בטח רוצה לצאת להתפלל עימי”.
נשאר הרב בבית והמתין למארחו שלא ייפגע חלילה. לא עניין אותו תפילת ותיקין עכשיו, והוא לא ידע האם יתפלל במניין בכלל באותה שבת בבוקר, אבל לצער את בעל הבית שמארח אותו הוא לא רצה.
רק בשעה 9.00 כשהמארח החליט לקום, יצא עימו הרב לבית הכנסת אל מול עיניהם המשתאות של הציבור ששמו לב לאיחור הקיצוני של הרב.
את האמת לא ציפיתי שמלכיאל יזדהה עם הסיפור המפליא לעשות הזה, כבר הבנתי שאין לו מקום בלב לסיפור הזה, “כנראה התיאום בין המוח והלב גם נפגע”, חשבתי לעצמי.
לקח זמן למלכיאל להבין את המצב, ולאחר זמן שהבין את סדרי העדיפויות בזמן אמת, ביקש את סליחתה של אמו. • • •
אסיים בגמרא (יומא כג.) על מקרה שהיה לפני חורבן בית שני.
תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש (לזכות בתרומת הדשן) קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו, הגיע ראשון לתוך ארבע אמות הסמוכות למזבח, וזכה בתרומת הדשן. נטל השני סכין ותקע לו בלבו של הראשון.
בא אביו של תינוק, (הכהן שנהרג) ומצאו כשהוא עדיין מפרפר.
אמר (להם): הרי הוא כפרתכם! (מיתתו היא שתכפר עליכם, אך) ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין! (ומהרו ליטול הסכין מלבו, טרם שימות, ותיטמא הסכין בטומאת מת) ללמדך: שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים.
מסיימת הגמ’ את הדרמה הזו ואומרת: שפיכות דמים הוא הדבר שהיה קל בעיניהם יותר מטהרת כלים. וזה אחד מהמקרים שהביא את חורבן הבית השני.
הכהן – אביו של פרח הכהונה, רואה את בנו מפרפר מול עיניו, ומה שמעניין אותו עכשיו זו הסכין שנעוצה בלב בנו, הוא לא נמצא כרגע במה שמתבקש ממנו, להרגיש את הפגיעה הטראגית בבנו, והמוח תפוס לטומאת הסכין שבמקדש.
חומרה זה דבר חשוב, ככל שאנו עושים את הדברים יותר ממה שצריך לעשות אותם, אנו קרובים יותר. מתקדשים יותר. ואהובים יותר בפני המקום. אבל גם כשזה קורה, חשוב שלא לשכוח את הסובבים אותנו, שלרגע מישהו אחד מהם ייפגע.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
כשמאבדים את זה, החורבן הגדול מגיע.
ישנם שלושה מעמדות של בני אדם:
אלו שרואים, אלו שאינם רואים כשמראים להם ואלו שאינם רואים בכלל