הסדרה הזו סיימה את דרכה בדיוק כפי שהחלה: מפוספסת ומתסכלת
יש המון סמליות בשם “הסיפור של הילדה האבודה”, הספר החותם את סדרת הרומאנים הנפוליטניים, שעליו מבוססת העונה הרביעית של “החברה הגאונה”. יש כמובן את האירועים המרעישים שמתרחשים בפרקים האחרונים של הסדרה, ואחד מהם בפרט. ישנו הרובד של האמהות שהדור הבא שלהן מתנתק מהן. ויש את רובד הילדוּת עצמה של צמד הגיבורות, אלנה ולילה – ילדות שעקבנו אחריה בעצמנו מאז ראשיתה של הסדרה, ושראשית ימיהן הגדירה את אחריתן. השכונה, האלימות, התשוקה. אבל ישנה גם סמליות אירונית שמעולם לא כוונה: עד כמה הילדות שלוהקו לאורך הסדרה היו הדבר הכי טוב בה, ועד כמה הסדרה נדמתה אבודה כשנאלצה להסתדר בלעדיהן.
בתחילת דרכה של “החברה הגאונה” לוהקו צמד קטנות לתפקידים הראשיים של אלנה ולילה (אליזה דל ג’ניו ולודוביקה נאסטי, בהתאמה). הן היו חסרות ניסיון, כמו גם הנערות שהחליפו אותן כשהדמויות בגרו, אבל שתי הקטנות, ובעיקר נאסטי בתפקיד לילה, התבררו ככוח עז, מחוספס. הן תיעלו את העוז של חומר המקור, הספר שעל שמו קרויה הסדרה, הפותח את רביעיית ספרי “הרומאנים הנפוליטניים” מאת אלנה פרנטה. הכוח של הילדות נמוג דרסטית כאשר השתיים הוחלפו על ידי מרגריטה מאזוקו וגאיה ג’ירָצ’ה, שבוסרותן ניכרה, ונשאר חיוור לאורך העונה השנייה.
Post Comment