Loading Now

לך לך: איך מצליחים לעצום את העיניים ולסמוך על ההבטחה

לך לך: איך מצליחים לעצום את העיניים ולסמוך על ההבטחה

חידה לפרשת השבוע:

איך קוראים ליהודי אחרי שחותכים לו את הערלה?

ועוד חידה:

איזה פרשה נכתבה על כל חומה בארצנו הקטנה, על כל גשר וגשר ותחת כל עץ רענן?

נו נו, חידה זו האחרונה קלה היא: “לֶךְ לֵךְ”.

אוּפְּס, טעות. שם הפרשה בתורה הוא “לֶךְ לְךָ”, אבל רגע מה זה בעצם “לֶךְ לְךָ”?

הנה הפסוק במילואו: “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל אַבְרָם לֶךְ (לְךָ) מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ”, כעת דלגו על המילה לְךָ ותבחנו מה חסר בפסוק? על פניו לא נראה חסר כלום, אז מה התורה רצתה לבאר לנו במילה זו?

רש”י מבאר לנו “לְךָ – להנאתך ולטובתך”.

הנושא טעון קצת ביאור, אנחנו יודעים הרי שכאן בפרשת לך לך, מתחיל סבב ניסיונות לאברהם אבינו, ואם כבר בהתחלה מובטח לו שכל הסיפור כאן זה לטובתו, אז מה בדיוק הניסיון כאן?

ישנו משחק פעלול כזה שעושים לפעמים בריקודי חתונות, שני גברתנים עומדים בשני הצדדים, ובתווך (באמצע) עומד לו חברמן רציני, קושרים לו את העיניים בצעיף ותפקידו לעמוד ישר כסרגל, כעת הגברתנים משני הצדדים יתחילו לעשות מסירות עם הבחורצ’יק שבאמצע, והוא תפקידו להשאר ישר כסרגל ולסמוך על שני הגברתנים שלא יאונה לו כל רע.

זה קשה! אוהו קשה!
גם אם במו עינו הוא ראה,
איך הגברתנים הללו בפעולה,
והם עושים את מלאכתם נאמנה,
עדיין קשה להיות על עיוור באמונה,
ועוד יותר יקשה לו להישאר בשלווה.

וזה בדיוק הניסיון הפותח את מסלולו של העם היהודי, להתמסר לאמונה באמונה!

הנחת היסוד עצמה, “לֵךְ לְךָ – להנאתך ולטובתך” ה’ יתברך תמיד אוהב אותך, ותמיד יהיה לך רק טוב.

הנחת יסוד כ”כ פשטה כ”כ כיפית וכ”כ יסודית, ואף היא כלל לא קלה ליישום. קשה לה לתודעה האנושית-בהמית להפנים שאכן כן, “תמיד יהיה לי רק טוב”.

מסתבר שגם הבטחה מפורשת בפרשה,
כה נהדרת וכל כך ונחמדה,
אף היא כלל לא קלה לתפיסה,
קשה לה לחצות את מסך התודעה,
ולבוא לידי ביטוי בתוככי התחושה.

אז איך עובדים על זה? איך מגיעים לזה?

זו חתיכת שאלה!
זו חתיכת עבודה!
זו חתיכת חתיכה!

כן כן, “חתיכת חתיכה”, ואתם בטח תשאלו: מה? איזה חתיכה?

בריתך שחתמת בבשרנו!
בריתך שחתכת בבשרנו!

מצות ברית המילה,
החותמת את הפרשה,
היא המצוה שנועדה,
להחדיר לנו את האמונה,
עמוק עמוק לתוך לתודעה.

ברית זו חותמת היא בבשר, חותמת המכריזה ואומרת:
אנחנו שלך, ואתה שלנו.

ואם נחזור לחידה הראשונה:

איך קוראים לתינוק אחרי שחותכים לו?
תשובה: חתיך.

חתיך, זו תשובה מדוייקת להפליא.

בעל התניא מציין שבעת ברית המילה מתחילה להכנס הנפש האלוקית לתוך הילד היהודי (כניסת הנפש האלוקית בשלימות תהיה בבר מצוה).

יוצא מזה שעד הברית התינוק היה רק עם נפש הבהמית, כעת רואים עליו גם הילה אלוקית, לכן הוא “חַתִּיךְ”.

וכאן מגיעה שאלת השאלות:
אבל גם ישמעאל עשה ברית מילה, אז מה מייחד אותנו כאומה מיוחדה?

בפרשה מסופר שנולד ישמעאל לאברהם, והקב”ה מבטיח לו שיוולד לו זרע קודש נוסף “וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק, וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו”.

קשה לו לאברהם עם האמירה הזו, וכי מה יהיה על ישמעאל? “וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹקִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ”.

הקב”ה לא מוותר על החלטתו וכך הוא עונה לאברהם
מצד אחד – “וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל”.
אבל מצד שני (מיד בפסוק שאחרי) – “וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת”.

מה מיוחד דווקא ביצחק?

ההתמסרות המוחלטת.

א. יצחק נולד אחרי שאפסו כל הסיכויים, שרה עקרה בת תשעים שנה, ורק אז נולד יצחק, זאת כדי להחדיר לתודעה, שהכל באמונה.

ב. יצחק נימול לשמונה, עוד בהיותו מוטל בעריסה, חסר דעת ובינה, וכבר הוא בא בברית האמונה. כדי שתהיה האמונה באמונה, אמונה על שכלית החודרת לתוככי התת-מודע, וזהו הגֶן היהודי – “גֶן האמונה”.

ישמעאל לעומתו נימול בהיותו בהכרה, הוא נימול בהסכמה (כמו גם הוא נולד בדרך הטבע) זה אמנם מעלה מסויימת, אבל מוגבלת בגבול הטבע וההכרה.

אז מה המסקנה?
להתמסר לאמונה באמונה,
אמונה אלוקית שמעל ההכרה,
שחודרת את כל מסכי התודעה.

או אז גם הרגלים יקפצו באמונה,
והגרון ירים קולו ברמה:
ה’ יתברך תמיד אוהב אותנו,
ותמיד יהיה לנו רק טוב.

לנו כאומה, לנו כיחידים, עד היחידה שבנפש, יחידה לייחדך, יחידה באמונה.

שבת שלום.

לע”נ אבי מורי, ר’ אליהו ב”ר אשר, ז”ל.

לתגובות והארות: [email protected]

Read More

Post Comment