אבא טס לחו”ל והתמונות משם הותירו את הילדים בהלם מוחלט

אבא טס לחו”ל והתמונות משם הותירו את הילדים בהלם מוחלט | סיפור מטלטל

שלום, זו אבישג מירושלים.
הסיפור שלי הוא על אבא שלי, מתתיהו.
אבא שלי הוא מהנשמות הטובות. איש טוב, בעל טוב, אבא טוב. בשביל הדוגמא: אם מישהו מתעניין בצביעה, הוא כמעט הולך וצובע לו את הבית. כזה הוא, כוח נתינה מרגש להפליא.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
תמיד אומרים עליו: “אם מתתיהו יעבור במגנומטר של הכותל ישמעו צפצוף בגלל הלב הזהב שלו”.
בדרך כלל אנשים כאלו הם אנשים שדורשים מעט ונותנים הרבה, כך הוא אבא שלי, לעצמו כמה שפחות, לנו הילדים כמה שיותר.
דבר אחד אבא שלי לא נתן לנו: הוא לא הלך איתנו, הילדים שלו, לטיולים, לאקשן ולאקסטרים. אבא שלי הוא טיפוס כבד, תמיד ידענו את זה, והתרגלנו לזה.
ללכת לפארק ולשבת על ספסל עם ארוחת ערב, מעולה מבחינתו. יותר מזה, כבר מתחיל להיות לו כבד.
ערב אחד הבנתי מאמא שאבא טס לאמריקה. לאחר בירור קצר הבנו, שחבר שלו נוסע עם המשפחה שלו המורחבת והוא ביקש מהורי להצטרף. “אני לא טסה, שאבא יילך ויהנה”, אמרה אמא בשמחה.
אבא מכיר את אמריקה, בעבר היה שם הרבה. כל היציאה הזו עבורו הייתה להתנתק קצת. אכן זה קרה והוא נחת באמריקה.
•
לאחר שבוע החלו לזרום תמונות משם אלינו: הספקנו לראות את אבא יושב ונהנה עם מישהו על כוס קפה, יום אחד ראינו אותו על המנגל, עד שראינו את התמונה הבאה.
אבא שלי בלונה פארק ענק, עם הבנים והנכדים של חבר שלו. רק שתבינו, אנחנו, ילדיו, מעולם לא חלמנו לראות את אבא שלנו על אנקונדה או רכבת הרים, זה לא היה נושא בכלל ולא היינו חושבים לבקש זאת ממנו. אבל התמונות הללו, צבטו לנו את הלב.
עם הילדים שלך לא נהנית ככה, אבל עם הילדים של החבר שלך אתה משתולל?! תבינו, זה לא היה משהו כבד עבורו, הוא היה נראה פעיל במיוחד, ולפי התמונות שאני ראיתי הוא היה נראה מאושר.
בשבת אחרי ששב לארץ כולנו הגענו להיות עמו, לחוות את החוויות מאמריקה. לפתע קרה משהו שלא יכולנו להתגבר עליו.
באמצע שולחן השבת, כולם גערו בו. זו הייתה גערה שבאה מקרבה לאבא, מכאב על מה שנחסך מאיתנו.
“למה איתנו לא נהנית ככה אבא? כמה ביקשנו, כמה היינו מנסים לדחוף אותך, ואתה היית כל כך לא שם”, אמרה חני. “זה היה נראה שהיה לך טוב, לא סבלת בכלל”, הוסיף אשר. “לא חבל על כל השנים היפות שלנו כילדים, הא?”, הטיח בנימין.
זה היה נראה לא טוב, מוגזם, ובלי וויסות. בזמן אמת לא שמנו לב לכך, אבל דודי הכניס את המצב לפרופורציה.
דודי, זה בעלה של חני. הוא היה מזועזע ממתקפת הפתע הזו. “הי חבר’ה, לנהוג בכבוד מה קורה לכם?!”, אמר. אבא היה כמו מהורהר, אבל לא יצא משלוותו.
דווקא בגלל שאבא הוא האיש הטוב הזה עם כוח הנתינה הגדול, ועם יחס מיוחד אלינו הילדים בפשטות נפלאה, השיח שלנו עמו איבד פרופורציה. הוא הרשה לנו לנהוג עמו בצורה מאוד ברורה ומשתלחת, והיה תמיד מוכן לשמוע אותנו בכל צורה, גם אם היא הייתה ברורה עד כדי לא ראויה.
לעומת זאת, אצל דודי בבית, יש קווים אדומים בשיח עם אבא שלו. דודי לא סתם לא יכל לסבול את זה, הוא ראה בזה חוצפה לכל דבר ועניין. זה היה רגע כזה, שדודי הראה לנו שעברנו את הגבולות בשיח עם אבא שלנו. “עכשיו זה משהו אחר, אם תארגנו משהו, אני בא”, אמר אבא בחוסר אונים.
דבר אחד ברור היה ניתן לראות: אבא לא נבהל או נפגע מאיתנו, הוא פשוט היה רגיל לזה. ואנחנו? כבר לא שמנו לב לעצמנו, ולעצור אותנו לא היה ניתן.
יש איזה רגע כזה בהתנהלות שלנו, שאנו מבינים שאנו חיים בבעיה, שאיבדנו את זה. זה רגע שממנו גדלים ומשתנים או שנותנים לקונספציה להמשיך.
הכאב הגדול שלי בכל אופן על אבא שלי הוא, שלא הייתה לו את האפשרות בכלל לעצור אותנו, הוא כל כך היה טוב והבין שזה חלק מ’טוב’, ואם הוא טוב אין צורך לעצור אותנו.
• • • מהסיפור הזה הבנתי שכשאנחנו בונים מערכת יחסים עם הילדים שלנו, אנו חייבים להבין שאת המערכת הזאת אנו בונים, וכמו בכל בניה יש השלכות ליציבות הקשר שלנו עימם.
ילדים לא צריכים לראות סתירה בין טוב הלב שלנו לבין הגבולות שצריכים להיות בינינו, אם אנו רואים שיש קשר בין ה’טוב לב’ שלנו ליכולות שלהם להשתלח בנו אנו בבעיה גדולה, אנו מפספסים את זה.
אנו חייבים לשים פסיק, לשים נקודה כבר מההתחלה, על כל דיבור לא ראוי, על כל מילה שאינה הולמת. אם ויתרנו על זה, אנו לא מיוחדים או בעלי מידות, ממש לא! אלא מפקירים את הילדים שלנו ולוקחים מהם את ההורות שלנו.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
כהורים אנו חייבים לשמור על כבודנו מהתנהגות משתלחת או אינה הולמת של הילדים שלנו, ילד הוא בוחן גבולות ואם אנחנו לא נעצור את זה מההתחלה ונרגיש אוהבים על ידי זה או קרובים מספיק בשביל להבליג, אנו הורסים לו את הבנייה ואת היציבות שלו, ומאבדים את הקשר האמיתי שחייב להיות לו איתנו.
ילדים אינם זוכרים את מה שאתה מלמד אותם. הם זוכרים מה אתה.