שלב ב’? – לא מה שחשבתם | ה’בן תורה’ שמזהה את חללי צה”ל והנפש המצולקת

מעולם לא חשב א.ר. (השם המלא שמור במערכת) שכך תיראה שגרת יומו. א’, הוא בן תורה ליטאי, בשנות השלושים לחייו, בעל רקע שגרתי במובנים רבים: גדל בישיבות, למד בכולל, לאורך הדרך השלים תואר ראשון והשתלב בעולם התעסוקה – כל זאת תוך שהוא מקפיד לטפח בית של תורה.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
כשאני פוגש אותו, שנה אחרי פרוץ מלחמת שמיני עצרת, אני נתקל באדם אחר לחלוטין. הוא בדיוק בחופשה קצרה של 48 שעות, לאחר שעבר למעלה ממאה ימי מילואים בשנה האחרונה. התפקיד הנוכחי שלו? שירות ביחידה לזיהוי חללים. אך גם לפני כן כבר הספיק לבצע משימות שמירה ותפיסת קו באזורים רגישים לאורך גבולות המדינה.
תפקידה של היחידה המצומצמת שבה א’ משרת הוא הזיהוי הראשוני של חללים שנפלו בקרב – תפקיד מורכב וקשה. “אנחנו מקבלים את החלל ישירות משדה הקרב”, הוא משתף, “ומבצעים את הזיהוי הראשוני בעזרת טביעת אצבע. מנקים את האצבע, דוגמים אותה, וברגע שהזיהוי מתבצע, מועברת ההודעה לקצין העיר”.
לרגע, הוא עוצר, וכמעט לוחש: “זה הרגע שבו אני יודע שיש משפחה אי-שם בארץ, שעולמה עומד להיחרב בדקות הקרובות. זה רגע קשה מאוד”.
אבל עבורו, המורכבות לא מסתיימת כאן. לעיתים נדרש זיהוי נוסף, והצוות ניגש לזיהוי על פי פנים. “הטיפול בחלל נעשה בחרדת קודש”, הוא מתאר, “השטח סטרילי לחלוטין. גם בעלי דרגות בכירות מאוד אם ירצו להיכנס – לא יקבלו אישור. רק אנחנו, צוות הזיהוי המצומצם, נכנסים כמו אל קודש הקודשים. מבצעים את המלאכה בדממה ובכבוד, ומוסרים את האחריות הלאה”. אך יש מקרים, הוא משתף בעדינות, שבהם זיהוי הפנים לא אפשרי כלל. המבט שלו נעשה מצועף לרגע, כשהוא מציין את אותם מקרים – ולא מפרט מעבר לכך, מטעמים מובנים.
אני מנסה להבין את כוחות הנפש שנדרשים לתפקיד כזה. בשגרה, א’ אינו מתנדב בארגוני הצלה, ואין לו רקע משפחתי בתחום הזה. “איך בכלל אתה מתמודד עם זה?”, אני שואל. הוא עוצר לרגע ומביט בי, כאילו מבקש שאפנה את השאלה הזו דווקא לצעירים בני העשרים ששירתו לצד הנופלים. “אנחנו כמו ‘בית דין’ של שלושה”, הוא מסביר, “מכניסים, בזה אחר זה, שני חברים של החלל ששירתו איתו והם צריכים לנסות לזהות את חברם. החיילים הצעירים הללו, בני העשרים בקושי, יוצאים מהחדר עם נפש שנשארת מצולקת לכל החיים. אבל זה הנוהל, וזה מה שמתחייב מהתפקיד, גם אם לא תמיד יש להם קצין בריאות נפש שמלווה אותם בתהליך”.
הוא לוקח נשימה, ועיניו מזוגגות בדמעות: “כשאני רואה את הכוחות של אותם צעירים – זה נותן לי את הכוח להמשיך. כשזה קשה במיוחד, אני נזכר בהם, נושך שפתיים, לוקח נשימה עמוקה – וממשיך”.
שירות משמעותי או חגיגת יח”צ
את הגיוס לשלב ב’, יש דורשים לשבח ויש דורשים לגנאי, הדורשים לגנאי מצביעים על תופעת ה”סלבריטאים” החרדים שהתגייסו לשלב ב’, כמו ינקי דרעי ויקי אדמקר, ורואים בגיוס המקוצר בגיל מבוגר סוג של מהלך שנועד לרצות את הציבור הכללי – “הנה גם אנחנו החרדים מתגייסים”. גם א’ מסתייג מהתופעה הזו: “הניסיון של גורמים מסוימים לעשות יח”צ לשלב ב’ באמצעות פרסומים כאלה לא רק מטופש, אלא ממש מזיק”, הוא אומר. “אנשים מקבלים רושם שכל העניין הזה הוא קומבינה – שכולם עושים טירונות של שבועיים, ואז הולכים הביתה עם תעודת שירות צבאי כדי להרגיע את המצפון”. אבל המציאות שונה מאוד עבור א’ ועבור רבים אחרים שהלכו בדרך זו.
למעשה, לא כל בוגרי שלב ב’ ממשיכים לשירות מילואים פעיל, אך רבים בוחרים להמשיך, כמו א’. “רשמית, אני אמור להיות ביחידה אחרת”, הוא מסביר. “אני יכול לעזוב את התפקיד בכל רגע, הצבא לא הוציא לי צו 8 שמחייב אותי להיות כאן, למרות שיכלו לעשות זאת. בפועל, כשהבנתי שיש מחסור ביחידה הזו, החלטתי להתנדב ולהישאר”. לפי נתונים לא-רשמיים, כ-5,000 חרדים מעל גיל הפטור (26) פנו בשנה האחרונה בבקשה להתגייס לשלב ב’, ומתוכם גויסו מעל לאלף – בגילאים מגוונים. לרוב, המתגייסים מגיעים בשלב בחיים שבו אינם מותאמים לשירות קרבי, ולכן הם עוברים טירונות בסיסית בלבד. לשם השוואה, הכשרה ללוחם קרבי אורכת כחצי שנה עד שנה, תלוי באינטנסיביות ובמקצועיות של האימונים. כך, שירותם של בוגרי שלב ב’ מתמקד בעיקר בתפקידים שאינם דורשים מיומנות לחימה – בהתאם לצרכים ולדרישות של הצבא.
הגעתי לקב”ן או לרבנות?
כך מתאר א.א., אברך חסידי בשנות השלושים לחייו שהתגייס גם הוא לשלב ב’. בזכות הכשרתו וניסיונו בתחום הטיפול, הוא ממלא במילואים תפקיד טיפולי עבור חיילים המתמודדים עם קשיים רגשיים. “קרה לי לא פעם שחייל נכנס לחדר הטיפול שלי בבסיס ונראה מבולבל – כנראה לא ציפה לראות אברך חסידי עם זקן ופאות מאחורי השולחן”, הוא אומר בחיוך. “אבל אחרי כמה דקות של שיחה, כל חומות ההססנות והבלבול נופלות. המקצועיות והלב מדברים בעד עצמם”.
אני מתעניין אם השירות הארוך משפיע על יכולתו לפרנס את משפחתו, ושואל אם הצבא מתגמל אותו בהתאם, “האמת שלא ממש”, הוא עונה בכנות, “השנה האחרונה הייתה קשה מבחינה כלכלית בגלל השירות, והפרנסה שלי נפגעה לא מעט. אבל אין ברירה – צריך לעשות את זה. למזלי, לאחרונה חל שיפור קל בנושא”.
“הם לא מבינים אותנו, ואנחנו לא באמת מרגישים אותם”
מה שמאחד בין המילואימניקים החרדים, בוגרי שלב ב’, הוא הכאב על תחושת הניכור מול חלקים בחברה החרדית. “כמי שחווה את מחיר הדמים מקרוב כל כך, אני מרגיש לפעמים תסכול עמוק מכך שלא תמיד מבינים את הכאב הזה ולא מזדהים איתו”, אומר א’. “אני רואה את הכעס הרב שיש בציבור הכללי, ובפרט בציונות הדתית, כלפי החרדים. הם לא מבינים אותנו. הם לא מבינים את הוראות הרבנים, או את המורכבות הפוליטית שמונעת גיוס גם של מי שאינם לומדים, ובאותה נשימה – אנחנו לא יכולים באמת להבין את השכול של כל כך הרבה משפחות, את החיים שנגדעו כשהבחורים הצעירים הללו נלחמו להגן עלינו ועל הארץ”. קולו של א’ נחלש, והכאב מורגש בין המילים. אני מנסה להבין את דבריו ומעיר: הרי אתה לא סבור שצריך לגייס את בחורי הישיבות, ובוודאי שאין אישור מגדולי ישראל לגייס את אלו שאינם לומדים עד שיסדירו חוק ויצרו מסגרת מתאימה. אז מה, בעצם, אתה מצפה שיקרה?
“אני לא מדבר על גיוס”, הוא מבהיר. “אני מדבר על הבנה והזדהות. האם אנחנו משתתפים מספיק בהלוויות של חללים? אני לא מדבר על אברכים דווקא, גם על אנשים עובדים. האם אנחנו מנסים להרגיש את הכאב ולהיות נוכחים, או שאנחנו עסוקים בדיונים הלכתיים על המשמעות של ‘נושא בעול עם חברו’? עשרות חיילים נופלים, ובינתיים הדיון נסוב על קיצור בין הזמנים. זה כואב ומעורר תסכול”.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
בשלב הזה אנחנו עוברים להתבונן בשמות חללי צה”ל שנפלו לאחרונה. אני מבחין איך א’ מזהה וזוכר את כל אחד מהחללים בהם טיפל בפניו ובשמו, ומבין שאולי לעולם לא נוכל להבין לגמרי את מה שהוא חווה – את מה שמתרחש שם, ומדוע הם אינם מבינים את מה שמתחולל כאן.