הדחת שרים בממשלות ישראל | הסיבות, הנסיבות ומי ראש הממשלה שפיטר הכי הרבה?

היחסים בין ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון שהודח יואב גלנט היו עכורים ובלתי סבירים לאורך זמן רב, לפני תחילת המלחמה אחרי טבח החמאס בשמחת תורה. עם זאת – פיטורי שר הביטחון לא היו רק בגלל היחסים האישיים, על כך נתניהו וגלנט היו יכולים להתגבר אם רק היו רוצים.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
צריך לזכור שכפי שאנו מכירים את נתניהו, החשדנות, התחושה האישית והחשש הקבוע שחותרים תחתיו – מנחים אותו בהרבה מהפעולות הפוליטיות אותן הוא מבצע.
לצד ניתוח ופענוח הנסיבות הנוכחיות, יהיה מרתק לצעוד אחורה אל ההיסטוריה של פיטורי שרים בכירים בישראל.
הודעת הפיטורים הדרמטית שהגיש ראש הממשלה נתניהו, אינה הפעם הראשונה שהוא מפטר שר ביטחון בעיקר בטענה של חוסר לויאליות ולעומתיות מול הממשלה. קדם לכך אירוע ישן של פיטורי שר הביטחון איציק מרדכי בממשלתו הראשונה של נתניהו לפני 25 שנה.
בהמשך הקריירה, נתניהו קטע באופן שרירותי עבודה עם שרי ביטחון נוספים, לפני 8 שנים בעקבות משבר אמון חריף בין רה”מ נתניהו לשר הביטחון דאז משה יעלון, האחרון הודח לטובת מינויו של אביגדור ליברמן, שגם הוא התפטר מתפקידו בעקבות יחסים עכורים עם ראש הממשלה – כשנתיים לאחר מכן.
אגב אירועי המלחמה הנוכחית במאבק מול ארגוני הטרור בעזה, ליברמן התפטר אחרי הפסקת אש בין ישראל לחמאס בעזה, שאותה כינה “כניעה לטרור”.
ההבדלים בין אירועי הפיטורים וההדחות – נעוצים בעיקר בנסיבות שגרמו לכך. באופן עקרוני, קיימים מספר סיבות ותירוצים לפיטורי שר מהממשלה, קל וחומר כאשר מדובר בשר בכיר וחבר קבינט מדיני ביטחוני שנחשף מטבע הדברים לסודות כמוסים, לתוכניות רגישות של הממשלה ושל זרועות הביטחון, כך עולה ממאמרו של פרופ’ עופר קניג מהמכון הישראלי לדמוקרטיה.
נסיבות מסוימות נוגעות להדחת שֹר מהממשלה בגלל פעולות או התבטאויות פוליטיות או מדיניות ביחס לנושאים מהותיים בהם הממשלה עוסקת.
התנגדות באופן חריף לאג’נדה של הממשלה מהווה הפרה של האחריות המשותפת של כלל השרים בממשלה.
יוזכר כי בתוך הדיונים עצמם ואף בכלי התקשורת לפני קבלת ההחלטה הממשלתית, השרים רשאים להביע דעה מנוגדת לעמדת ראש הממשלה, ואפילו להצביע לפי צו מצפונם בהצבעות הממשלה – אבל מרגע שהתקבלה בממשלה החלטה, הם חייבים להתיישר איתה.
כלומר, אם החלטה פוליטית או מדינית התקבלה ברוב קולות במליאת הממשלה והיא מועברת להצבעה בכנסת, אזי השֹרים, גם אלה שהתנגדו לה, חייבים לתמוך בה. אם הם חשים כי מצפונם אינו מאפשר להם לעמוד מאחורי ההחלטה – מן הראוי שיתפטרו. אם הם לא עושים זאת, לגיטימי וסביר שראש הממשלה יפטר אותם.
פרופסור קניג מדגיש כי נסיבות אחרות לפיטורי שר יכולות להיות על רקע שערורייה אישית שהוא מעורב בה; אחריות על מדיניות שגוייה או כישלון של משרדו; לצד זאת קיימות אפשרויות של חילוקי דעות מהותיים עם מדיניות ראש הממשלה או בגלל קונפליקט שמוביל למשבר אמון אישי ביניהם.
את פיטוריהם של ציפי לבני ויאיר לפיד שכיהנו כשרים בממשלת נתניהו שהוקמה בשנת 2013, יהיה נכון לסווג כפיטורים על רקע משבר אמון אישי בינם לבין ראש הממשלה דאז נתניהו. היסטוריית הדחות שרים בממשלות ישראל
בהיסטוריה של מדינת ישראל, היו הרבה אירועים של פיטורי שרים והדחתם מסיבות שונות, אבל את כל האירועים היה ניתן לסווג בגלל הסיבות שהוזכרו.
המקרה הראשון היה בשנת 1976 לאחר ששרי המפד”ל, זבולון המר ויצחק רפאל ויתר חברי הסיעה נמנעו בהצבעת אי אמון בנושא חילול שבת שהתרחש בטקס הגעת מטוסי הקרב מסוג F-15 מארה”ב לישראל, רה”מ דאז יצחק רבין ניצל זאת כדי להקדים את הבחירות לכנסת התשיעית.
הרקע לאירוע הוא הסיבה הראשונה שהוזכרה, הימנעות מאחריות משותפת לממשלה של השרים החברים בה.
בשנת 1990, ראש הממשלה יצחק שמיר פיטר את עמיתו להנהגת ממשלת האחדות דאז, שמעון פרס, בשל תוצאות התרגיל המסריח, במסגרתו פרס תכנן לפרק את ממשלת שמיר ולכונן תחתיה ממשלה צרה בראשותו. הנימוק להדחה נמצא בהגדרת משבר אמון מול ראש הממשלה.
בשנת 1999, רה”מ נתניהו פיטר את שר הביטחון איציק מרדכי, גם אז בעקבות משבר אמון חריף. ראש הממשלה שפיטר הכי הרבה שרים
ראש הממשלה שהשתמש יותר מאחרים בהליך פיטורי שרים, לפי זכותו החוקית, הוא אריאל שרון.
בתחילת כהונתו, שרון פיטר את שרי ש”ס בראשות אלי ישי ואת סגני השרים של ש”ס ויהדות התורה, לאחר שחברי שתי הסיעות החרדיות הצביעו נגד תוכנית החירום הכלכלית. ההצבעה שגרמה לדרמה היתה על ההצעה שגיבש משרד האוצר לקיצוץ 13 מיליארד שקלים. “מוכרחים לבצע קיצוץ כואב כדי למנוע הידרדרות נוספת במצב המשק”, אמרו באוצר.
תוכנית הקיצוצים עברה בממשלה למרות התנגדות הסיעות החרדיות לפגיעה בקצבאות הילדים, ובאוצר היו בטוחים שהיא תעבור גם בכנסת.
שרון כדרכו לא התמהמה וחתך דברים כפי שהיה רגיל לעשות כאיש צבא.
הגלגל הסתובב ובשנת 2004, פוטרו בידי ראש הממשלה אריאל שרון, טומי לפיד ושאר שרי מפלגת שינוי מהממשלה מכיוון שהצביעו נגד הצעת תקציב המדינה בגלל 290 מיליון שקלים שהועברו לחרדים.
אחרי פיטורי השרים, ראש הממשלה התכנס עם יו”ר הקואליציה דאז, גדעון סער, (שכיום מרוויח מהדחת גלנט) והשניים דנו בהליך צירוף ממשלת העבודה לממשלת שרון במקום מפלגת שינוי.
בנוסף, באותה שנה, פיטר ראש הממשלה, אריאל שרון, את שני שרי האיחוד הלאומי, בני אלון ואביגדור ליברמן – על מנת להשיג רוב לתוכנית ההתנתקות המדורגת. מה שכמובן חוסה תחת האחריות הכללית ולא כעניין אישי.
גם את השר עוזי לנדאו פיטר שרון בגלל ההתנגדות לתוכנית ההתנתקות. האם נתניהו אשם במצב?
בחזרה לעידן נתניהו, חלפו עשר שנים שקטות בהן לא פוטרו שרים, אבל בשנת 2014, ראש הממשלה פיטר את השרים יאיר לפיד וציפי לבני. בהודעה שיצאה מלשכתו פרסם נתניהו: “בשבועות האחרונים, לרבות ביממה האחרונה, תקפו השרים לפיד ולבני בחריפות את הממשלה בראשותי. לא אסבול יותר אופוזיציה בתוך הממשלה ולא אסבול שרים שתוקפים את הממשלה, את מדיניותה ואת העומד בראשה”.
חמש שנים מאוחר יותר, בשנת 2019, אחרי שהכנסת יצאה לסבב בחירות ארוך, פיטר נתניהו את השרים נפתלי בנט ואיילת שקד – אחרי שהם לא הצליחו לעבור את אחוז החסימה ולהיכנס לכנסת – במסגרת הריצה בבחירות במפלגת הימין החדש.
גורמים בממשלה המקורבים לנתניהו מסרו אז כי “בנט ושקד לא יכולים להמשיך בתפקיד רגיש בקבינט למשך עוד חצי שנה אחרי שלא נבחרו על ידי הציבור”.
בהמשך, היו שני מקרים שוליים בהם פוטרו שרים מהממשלה כאשר בני גנץ כשבתו בתפקיד ראש ממשלה חליפי פיטר את השר יועז הנדל לאחר שהצטרף לסיעתו של גדעון סער.
גם אריה דרעי פוטר אחרי חוות דעת משפטית של בג”ץ שניטרלה ממנו את האפשרות לכהן כשר אחרי שהורשע שוב בפלילים.
והאירוע האחרון וכנראה הדרמטי ביותר מבין כל הפיטורים שהוזכרו הוא הדחת שר הביטחון היוצא יואב גלנט מתפקידו, בעיצומה של המלחמה, לאחר משבר אמון חריף וחוסר לויאליות מובהקת למסלול אותו מתווה ראש הממשלה נתניהו במטרה לשמור על יציבות הקואליציה בסוגיית הגיוס אך גם ברקע ניהול המלחמה והתדרוכים הסותרים במישור הביטחוני.
נזכיר כי בעבר המהלך הפוליטי של פיטורי שֹרים לצורך השגת רוב במליאת הממשלה – זכה לביקורת ציבורית והביא לעתירה לבג”צ שביקשה לפסול את הפיטורים.
בית המשפט דחה את העתירות, וקבע כי לראש הממשלה יש סמכות לפטר שֹר בשל עמדותיו המדיניות וכי שיקולים פוליטיים אינם פסולים בבוא ראש ממשלה לפטר שֹרים. האם שרי הביטחון שמודחים שונים משאר השרים?
במאמר המוסגר, היחסים של נתניהו עם שרים בכירים, ובדגש על שר ביטחון, אינם סמל או דוגמה – למרות כל הנסיבות הפוליטיות, המדיניות או הערכיות, בסוף הממד האישי קיים ואצל נתניהו זה בולט יותר מאשר אצל אחרים.
כאשר בוחנים את הרקע לפיטורי השרים ניתן להבחין כי דיוני תקציב או הצבעות חשובות בהן נדרש רוב מוחלט באמצעות תמיכת חברי הקואליציה והממשלה – הם סיבה לגיטימית והגיונית יותר לפיטורים, במקום השני במדרג נמצאים היחסים הבינאישיים ושאלת האמון או המקרים בהם השרים תוקפים את מדיניות הממשלה והעומד בראשה, ובמקום האחרון והגרוע ביותר נמצאים כל המאפיינים גם יחד כאשר היחסים העכורים המונעים עבודה משותפת ומכילים תדרוכים רעים משני הצדדים אחד כלפי השני, כפי שהתברר השבוע במקרה של הדחת גלנט.
רוב אלו שכיהנו כשרי ביטחון בממשלות נתניהו, סיימו את תפקידם במערכת יחסים רעועה מול ראש הממשלה. כך היה עם איציק מרדכי, אהוד ברק, משה יעלון, אביגדור ליברמן, נפתלי בנט ויואב גלנט.
למה זה קרה? אולי בגלל שנתניהו רואה את עצמו מר ביטחון ומבין בתחום לא פחות מהשר הממונה? אולי בגלל שהעבודה צמודה מדי, תחרותית ויצרית? קשה לשים את האצבע כך שאולי זה הכל יחד.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
ואם תהיתם, איך תתנהל כהונת שר הביטחון הנכנס ישראל כ”ץ, מתי ואיך היא תסתיים והאם יהיה מתח בינו לבין ראש הממשלה? כנראה שרק ימים יגידו.