“אלה החיים!”, צהל ינון מגל בערוץ 14. מדהים שעבורו כל הטלטלה הזו היא דאחקה
מה בסך הכל ביקשתי? להעביר ערב מול סרט של “עובדה” בו איתי אנגל, מי שנדמה שעבורו המוות הוא סתם עוד איש קשר בווטסאפ, מתלווה לכוחות המיוחדים של צה”ל בחזית לבנון? אבל תוכניות לחוד וישראל לחוד והסרט שבמדינה מתוקנת היה ודאי נחשב למסמך מטלטל, נדחה לטובת המציאות שהתגלתה כמטלטלת הרבה יותר. שלוש דקות לפני השעה שמונה, בהודעה של עמית סגל (אלא מי), גילינו שנתניהו הודיע לשר הביטחון יואב גלנט על פיטוריו והוציא לדרך את מה שתואר כ”ליל גלנט 2″, וכמו כל סרט המשך היה חיוור בהשוואה לקודמו.
את תחילת המדורות בנתיבי איילון ראיתי מול המהדורה של חדשות 12, המשדר שפעם נחשב בעצמו למדורת השבט והיום, למרות הובלה קבועה בנתוני הצפייה, מרגיש כמו שבט צופים בלי רשג”ד שיגבש אותו. בעצם, נדמה שיש משהו שסביבו הכתבים מצליחים להתאחד וזה חוסר הסבלנות להתקרבנות של בכיר הפרשנים בחברה – עמית סגל. כשסגל נכנס ללופ של “אבל מה עם” וגלגולי עיניים, זה לא משנה אם אתם דנה וייס או יאיר שרקי – העצבים מתחילים להשתחרר. כאשר סגל בחר לדבר בשידור על פוש של העיתון “וול סטריט ג’ורנל”, לפיו הפיטורים של גלנט הם תוצאה של חילוקי דעות של חודשים, אפילו יונית דם-קפוא לוי, תהתה בקול האם עיתונאים ישראלים צריכים לתת לגוף תקשורת אמריקאי לפרשן את המציאות הישראלית במקומם ואת הציניות שלה היה קשה לפספס. הדיון סביב הוואטאבאוטיזם של סגל הפך כבר מעייף יותר מהאיש עצמו אבל דווקא בזמן שהשב”כ חוקר חשד לפיו אנשים סביב ראש הממשלה השתמשו בכלי תקשורת זרים כדי להשפיע על דעת הקהל בישראל, הייתי מצפה ממנו להיות זהיר יותר לפני שהוא ממהר להסתמך על מקורות זרים.
Post Comment