יאיר לא הפסיק לרדוף את אלעזר עד שכמעט הרס את חייו בישיבה

אלעזר, (19) בחור בישיבה גדולה, התלונן על חברו לשיעור יאיר שמחפש אותו תמיד, פוגע בו, מזלזל בו, ומנסה להוריד אותו. “הוא פוגע בי באופן קבוע ותמיד מציק ויורד לחיי”, אמר בכאב.
עם הזמן, הפך אלעזר להיות קרבן של חברו המתעלל יאיר, שהצליח לאסוף עימו עוד חבר למעלליו. “החבר הזה לא מזמן היה חברותא שלי, ועכשיו הוא האויב שלי?!”, תהה אלעזר בכאב. הוא היה מטריד אותו וממריד נגדו חלק מהבחורים שהיו שומעי לקחו של יאיר.
השיא הגיע שכשאלעזר היה מסיים מסכת בישיבה, יאיר היה מחבל באירועים מעין אלו ובתחבולות גורם לבחורים לא להשתתף בהם. אלעזר היה שבור מכך וגם היה עסוק לטהר את שמו מעלילותיו של יאיר עליו.
מה אמרו הצוות בישיבה?
“הוא סתם בכיין”, אמר לי הר”מ של אלעזר, “תמיד אמרתי לו כמה הוא הוא חזק ורציני בלימוד, ושהוא לא צריך להתייחס ליאיר שהוא ברמה של בינוני ומטה”.
“אמרתי לו כבר כמה פעמים שהוא צריך להתעלם ממנו, ולא להיפגע כמו איזה ילד”, הוסיף המשיב של סדר שני. “ככל שהוא מתייחס אליו הוא נותן לו דלק. בקיצור, לא נעים שצריך להתעסק בזה כאן בישיבה”.
לאחר תקופה לא קצרה אלעזר ניגש שוב כמעט בוכה. “בא לי לעבור ישיבה, אני לא יכול איתו”. הוא סיפר שהוא ממשיך בשלו, וממריד את כולם נגדו. “לא שווה להצליח אם זה המחיר של ההצלחה. יאיר לא מפספס שום אפשרות להציק לי, זה משגע אותי כבר”.
ואז הוא אמר את הדבר הבא…
“המשגיח היום פנה אליי להפסיק להטריד כאן בחורים בישיבה, אני בהלם. אליי הוא מגיע? אני? מתי עשיתי רע כאן למישהו?”. שאלתי אותו: “סיפרת להורים שלך על זה?”, התשובה הייתה כואבת: “אבא שלי אומר שאני צריך לגדול, ואת אמא שלי זה בכלל לא מעניין”.
קראתם את זה? ההורים שלו, אלו שאמונים על הגנתו, לא היו שם בשבילו.
• • •
בירור קצר העלה שיאיר עם יכולות לימודיות סטנדרטיות, לעומת אלעזר שנושא ונותן בישיבה ברמה גבוהה ונקרא “מבין בלימוד” לפי רוב הבחורים. הפרט הזה נתן לי להבין אפשרות שאולי יאיר במצוקה, יאיר מרגיש שאלעזר מהווה איום על מעמדו.
החלטתי לדבר עם יאיר. יאיר הסביר לי שהוא נכנס לישיבה הנוכחית בשיעור ב’, שנה לפני כן בשיעור א’ בישיבה הקודמת הוא היה נחשב מאוד בלימוד, ובגלל הרמה הנמוכה בישיבה ההיא עבר לישיבה הנוכחית. “כאן הרמה יותר גבוהה, זה מה שרציתי”, אמר בחיוך.
עם יאיר לא דיברתי על אלעזר, השיחה בנינו הייתה תעודת זהות בלבד להכיר אותו. הסברתי לו שזה מאוד מרגש שבחור מחפש רמה גבוהה יותר בלימוד, ולא מסתפק ברמה הקלאסית בישיבה הקודמת ועושה לעצמו הנחות.
יאיר אהב את הפירגון והוסיף את המשפט הבא: “כאן זה יותר קשה, כאן יש תחרות”. שאלתי אותו למה הוא מתכוון, הוא ענה: “אתה יודע, זה מעבר לא פשוט. פתאום אתה מרגיש פחות”.
הסברתי ליאיר על תחרות. סיפרתי לו על אמריקאי ויפני שטיילו באלסקה, וגילו שדוב גריזלי מאיים עוקב אחריהם. מיהר היפני לנעול נעלי ריצה. “אתה חושב שתוכל לרוץ יותר מהר ממנו?”, שאל האמריקאי. “לא”, ענה היפני, “אבל מספיק שארוץ יותר מהר ממך”.
כשתחרות היא עניין קיומי בכדי לשרוד ולהצליח – היא כדאית, אבל כשהיא משתקת והיא על חשבון מעמדו של האחר, היא נוראית.
בפגישה הבאה עם אלעזר, ניסיתי קודם כל להסביר לו את הקושי של יאיר ואת החשש על מעמדו. יש עניין כזה לתת לנפגע להבין את ‘מחלתו’ של הפוגע, וכך לגרום לו לרחם עליו במקום לכעוס עליו. זו שיטה של העצמה לנפגע לגרום לו לרחם על הפוגע וממילא לא להתרגש ממנו.
השיטה הזו מוכיחה את עצמה במקרים מסוימים, אבל היא יכולה להיות אכזרית במקרים אחרים. כי כשהנפגע סובל והופך לקרבן על ידי הפוגע, המילים הללו לא פועלות ואפילו הורסות את נפש הנפגע, כי גם אם הפוגע הוא חולה ובעייתי, לבינתיים הוא בסביבתו של הפוגע, שפוגע בו ומתעלל בו נפשית ורגשית.
הקונספירציה
כששמעתי מאלעזר שהמשגיח פנה אליו בטענה להפסיק להטריד בחורים בישיבה, הבנתי מהר מאוד את מעלליו של יאיר, יש טכניקה כזו להפוך מפוגע לנפגע. זה סוג של מתקפת מנע שמבצע הפוגע, כשהוא הופך את הנרדף על ידו לרודף.
זה הזכיר לי את מנהיגי מדינות העולם אחרי חיסולו של נסראללה בביירות. פתאום חיזבאללה הפכו לנרדפים לרגע, נשכח מהם עשרות ההרוגים שנהרגו כאן, הטֶרְמִינוֹלוֹגְיָה שונתה ברגע אחד.
כך גם כאן הפך אלעזר הנרדף, לרודף בעיני הצוות, ולבחור הבכיין הזה שעושה את כל הבלגן ולא נותן מנוח לצוות הישיבה.
כאן כבר הבנתי, שהמערכת מאוד משומנת, יאיר הצליח לבצע את זממו, יש כאן קוֹנְסְפִּירַצְיָה – מזימה חשאית, קשירת קשר סודית למטרות הרסניות או נפשעות.
העבודה כאן הופכת לקשה יותר, עם רמת סיכון סיזיפית. לך תסביר לכולם עכשיו מה אלעזר עבר כאן מתחת לאף שלהם, איך יאיר הצליח לעבוד עליהם תקופה ארוכה כל כך.
נפגשתי עם יאיר. ישבתי עם יאיר והחבר המושפע ממנו לשיחה צפופה, רק לדעת דבר אחד: האם הם מודעים למה שעוללו לאלעזר? האם הם מודים ומכירים בכל התקופה הארוכה הזו בפגיעות שפגעו בו? האם הם יודעים מה הם עוללו לו בכלל עד עצם היום הזה?
יאיר בתחילה הכחיש, חברו הנגרר הודה. ואז יאיר הודה אחריו. “הייתי במצב של חוסר אונים”, הוא התחיל לשתף, “זה נכון אין אפס, אני פגעתי בו באופן ברור תקופה ארוכה והרסתי לו, ומרחיק את מי שיכולתי ממנו. הייתי צוחק מכל מה שהיה אומר בשיעורים ומבטל אותו, אפילו שידעתי שהוא טוען טוב. זה הרי ברור שהוא שפיץ. אבל מה לעשות שהוא עף על עצמו”.
“במה ראית שהוא עף על עצמו?”, שאלתי. “הוא שואל שאלות, עובר בין בחורים באמצע הסדר לדבר איתם על כל מיני עניינים בסוגייה, והראש ישיבה מדבר איתו כמעט כל יום בלימוד. לאחרונה הוא לא פונה אליי אפילו פעם אחת לדבר בלימוד, בקיצור, עף על עצמו”.
העזתי לשאול: “היית רוצה להיות כמו אלעזר?”. יאיר האדים מעט וענה: “תלוי במה?!”.
“תרשה לי יאיר, להתפעל ממידת האמת שלך, אתה בחור בן 20, יודע להודות כשצריך, וזה עוצמתי, עצם זה שאתה מודה בהתנהלות שלך עימו. רק רציתי להתייעץ איתך, אחרי שתקופה ארוכה עברה והחתול השחור שעבר ביניכם כבר הפך לנמר, והמצב בהסלמה. מה לדעתך צריך לעשות עכשיו בכדי ששניכם תהיו רגועים?”.
יאיר היה מאוד אמיתי, והבין את המצב ממנו קשה לו לצאת. אחרי שיחה מוצלחת בינינו, שאלתי אם יסכים להיפגש עם אלעזר, ולהכיר במה שעשה וממילא להודות בפניו במה שעולל לו.
ליאיר היה קשה, בכל אופן זה לא פשוט אחרי התקופה העכורה בניהם לקיים את הפגישה הזו, האגו מספיק חזק בכדי לסרב. אבל סיכמנו בינינו שכשאנחנו בוחרים בהתנהגות אנו בוחרים בתוצאה, ואם אנחנו משנים התנהגות משתנית התוצאה.
יאיר הסכים להיפגש עם אלעזר.
“אנו נפגשים כאן היום בכדי לשמוע את הכאב של כל אחד מכם”, פתחתי את דבריי. “אני חושב שלכל אחד מכם יש משהו שהוא רוצה לומר עכשיו. משהו שמגיע ממקום אמיתי גם אם הוא לא יהיה נעים כל כך”.
אלעזר קפץ ראשון. “אני לא רוצה כלום, אני רק רוצה שקט. יאיר גרם לי לסבל ולבושות שאני בטוח שהוא אפילו לא יודע מה הוא עשה”, אמר בכאב. “הנה, זה הזמן אלעזר, ספר לו מה אתה מרגיש”, הצעתי.
השיחה הייתה כמו ששיחה צריכה להיות. אלעזר התפרק ואמר את הכאב שלו, את ההתעללות של יאיר כלפיו. “לא יודע אם פעם עשיתי לך משהו רע, תגיד לי עכשיו אם כן, אני רוצה לשמוע”.
יאיר שתק.
לאחר שאלעזר פרק את אשר על ליבו, יאיר אמר: “אני מתנצל על כל התקופה הזו, זו הייתה טעות, סתם מעשה שטן. אני לא הייתי רוצה שיעשו לי ככה”.
ניתן היה לראות את עיניו של יאיר מבריקות מהדמעות שהתאספו בעיניו. זו הייתה הכרה מלאה במה שעשה, הוא לא ניסה להצטדק לרגע והוסיף: “גם לך לא היה חסר, אבל זה לא מצדיק את ההתנהגות שלי כלפיך”.
זה היה רגע מרגש.
השיחה הסתיימה.
במקרים מעין אלו יש המציעים שייתנו הניצים חיבוק אחד לשני. אני חשבתי שזה צריך להגיע ממקום אמיתי, לתת לזמן את הזמן שלו ולא להעמיס על אלעזר את החיבוק הזה, ידעתי כמה הוא סבל ממנו, כמה הוא הרס לו חלק נכבד מהחיים בכלל ובכותלי הישיבה בפרט.
לחיצת יד שברה את תקרת הזכוכית, והם נפרדו לשלום.
יום אחרי שאלתי את אלעזר אם היה מסוגל לתת חיבוק ליאיר אתמול בסיום השיחה, הוא ענה לי: “ממש לא! קשה לי להאמין בכלל שיהיה כאן שינוי. הלוואי שאני טועה”. שמחתי שלא הצעתי את זה.
בטח אתם רוצים סיום של סיפור כזה: “כיום אלעזר ויאיר הם החברים הכי טובים בישיבה”. אז זהו, שלא. הם לא החברים הכי טובים, אבל הם מכירים אחד את השני הכי טוב, יודעים גם לשבת יחד ולדבר, להיות שותפים כשצריך, עקב המודעות שרק היא מביאה להתמודדות.
מכאן ואילך הקשר הוא הכי אמיתי וכנה, וההכרה של יאיר במה שעולל לחברו הביאה את הסכסוך הזה לסיומו.
• • • בדיוק עכשיו התחלנו את ספר בראשית, הסיפור של קין והבל הוא אחת הדרמות הראשונות בספר המרתק הזה.
קין הורג את הבל מסיבה אחת ברורה: “וַיִּ֣שַׁע ה’ אֶל־הֶ֖בֶל וְאֶל־מִנְחָתֽוֹ׃ ואֶל־קַ֥יִן וְאֶל־מִנְחָת֖וֹ לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֙יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו” (בראשית ד’) הקב”ה קיבל את מנחתו של הבל, אבל לא את מנחתו של קין. לאחר שהרג את הבל, הקב”ה שואל אותו “אֵ֖י הֶ֣בֶל אָחִ֑יךָ וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי הֲשֹׁמֵ֥ר אָחִ֖י אָנֹֽכִי”.
קין מכחיש.
הקב”ה נותן לקין הזדמנות להכיר בהריגתו של הבל “ויאמֶר מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָ ק֚וֹל דְּמֵ֣י אָחִ֔יךָ צֹעֲקִ֥ים אֵלַ֖י מִן־הָֽאֲדָמָֽה” קין מבין שאינו יכול להכחיש “וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל ה’ גָּד֥וֹל עֲוֺנִ֖י מִנְּשֹֽׂא”. המילים הללו של קין שינו את כל התמונה: “וַיָּ֨שֶׂם ה’ לְקַ֙יִן֙ א֔וֹת לְבִלְתִּ֥י הַכּוֹת־אֹת֖וֹ כׇּל־מֹצְאֽוֹ”
אם יש הכרה, אז יש הצלה.
• • •
לפעמים נוח לנו לטפל באדם הנפגע ולא בפוגע. נוח לנו כי אנו לא רוצים לעבוד קשה מדי ולהיכנס לבעיה ולפתור אותה, ואז מרגישים צורך לשכנע את הנפגע לקבור את הרגשות ואת הכאב שלו, “עזוב אותך, מה אתה מתייחס אליו, הכל מהשמים, איפה האמונה שלך, הוא רק שליח”.
הדברים נכונים מאוד, אבל הם לא בזמן הנכון. כי כל עוד לא ישבנו לפתור את הבעיה, אנו לא נותנים הגנה מקסימלית לנפגע, והוא יכול להיות חשוף לפגיעות חוזרות כי הפוגע לא טופל, והוא עתיד לפגוע שוב אם לא יבין ויכיר במה שעשה.
זה מזעזע כשמדובר בפגיעה בילדים, שהפוגע לא עומד אחרי סורג ובריח וממילא מחפש מקום מפלט מהמקום בו עלו עליו, ומבצע את זממו הנפשע במקומות אחרים בגלל חוסר אחריות. מסיפור כזה כולם מזדעזעים.
אבל לא צריך להגיע לפגיעה בילדים, זה עוד הרבה לפני. הבנים והבנות של כל אחד מאיתנו יכולים להיקלע לסיטואציות דומות מתמשכות של התעללות רגשית על ידי חבריהם, לנו לא תמיד יהיה ראש להיכנס לסיפור שלהם ולטפל בו, יהיה לנו קל יותר לדבר איתם על אמונה ולקבור את זה, אולי כי לא נעים לנו מהצד השני, וגם הרבה בגלל שאנו לא מבינים עד כמה זה נורא.
מעניין איך נגיב אם אחד מהילדים שלנו יידרס ח”ו, דם רב ניגר מפניו שהושחתו, גופו שרוע על הכביש והוא מתבוסס בדמו, איך היינו מגיבים? היינו מדברים איתו על אמונה?! אומרים לו עכשיו שהכל משמים? ברור שלא! היינו מזמינים אמבולנס, שיטיס אותו לבית חולים. זה לא הזמן לדבר על אמונה, זה רגע של מלחמה על החיים, במלחמה מנצחים ורק אחר כך מקיימים ועדת חקירה.
אסור לנו להקל ראש בדריסת הנפש של הקרובים אלינו, אלו שהעזו לשתף. אסור לנו להיות אדישים מחוסר הראיות למצבם, אין דם, אין אמבולנס, אין בית חולים, אבל יש נפש פצועה ומדממת, שעם האדישות שלנו תקבל מכה אנושה. אז, כבר המצב יהיה בלתי הפיך. כי אם לא נטפל בגשר שקרס (הפוגע) לא יעזור שום בית חולים שנבנה תחתיו.
התרחק מאנשים המזלזלים ברגשות שלך, אנשים קטנים נוהגים לעשות זאת.
אנשים גדולים באמת, גורמים לך להרגיש שגם אתה יכול להרגיש.