אין אדם ציני ממני, אבל גם אני לא הפסקתי לדמוע מול “בייבי בום”
במונחים של חופשות לידה, אפשר לומר ש”בייבי בום” קיבלה חופשה בסטנדרט אירופאי פלוס – כמעט שש שנים חלפו מאז שודרה עונתה החמישית בערוץ עשר (זוכרים?) ועד שקשת 12 החזירה אותה לחיינו. מי שיצאו אי פעם לחופשה ארוכה כל כך ממקום העבודה, ודאי מכירים את החשש מזה שפתאום יאבדו רלוונטיות ויחד עם זה תגיע ההבנה שאולי בעצם לא היו זקוקים להם, אך אם יש דבר אחד שברור מפרק הבכורה של “בייבי בום” ששודר אמש הוא שהתגעגענו. הדוקו ריאליטי שמתרחש כולו בחדר לידה שהוסב למעין בית “האח הגדול” תמיד היה על קצה הספקטרום של הסאחיות אבל כזה שגם הררים של ציניות (שברוך השם יש לי) לא יכולים עליו ועכשיו כשהעניין שלי בחדרי לידה גדול מאי פעם, נשביתי בקסם של “בייבי בום” כמו תינוק בן יומו. סליחה על הקלישאה, קאט לשיר של אמיר דדון.
המציאות אליה חזרה התוכנית שונה לחלוטין מזאת שהיא עזבה: מלחמה בלתי פוסקת, רשימות של מוות שמופיעות באופן יומי בחדשות, נשים שמגיעות לחדר לידה כשהפרטנרים שלהן במילואים או חלילה יצאו לשירות ולא שבו. כבר בפרק הראשון לעונה פגשו פרופסור יריב יוגב, שכבר הפך מזמן לטאלנט, וצוות המחלקה שלו המורכב מרופאות ואחיות מיילדות, בסיפורים סוחטי דמעות וזה עוד לפני שהגענו לפתיחה של יותר מ-1 ס”מ. זה התחיל עם ליהי, עורכת דין וקצינה במשטרת ישראל שאחרי טבח ה-7 באוקטובר הייתה זאת שאחראית להחזיר את חפציה האישיים של ליבי כהן-מגורי ז”ל שנרצחה במסיבת הנובה, אל משפחתה. רצה הגורל – ואולי גם ההפקה – וליבי היא בתו של בת זוגו של פרופ’ יוגב. הסיפור המזעזע על המוות של ליבי נתפר בתוכנית ביחד עם ההחלטה של ליהי להביא חיים חדשים לעולם.
Post Comment