המנצח והמלחין שהותיר חותם עמוק על המוזיקה היהודית

בחג הסוכות האחרון הלך לעולמו המנצח והמלחין יגאל צליק בגיל 81, מחלוצי המוזיקה החסידית, שהשאיר חותם עמוק על עולם המוזיקה היהודית במשך למעלה משלושים שנה.
צליק, שנולד בישראל, פעל בלונדון מסוף שנות השישים והיה דמות מפתח בהתפתחות המוזיקה היהודית המודרנית, כפי שאנו מכירים אותה. הוא ייסד יחד עם המלחין ג’פרי (ישראל) קריימר ז”ל (נפטר לפני כשנה בישראל) את ‘בית הספר הלונדוני לשירה יהודית’, שהפך למוסד מוביל בתחום החינוך המוזיקלי היהודי וממנו יצאה המקהלה הידועה – “פרחי לונדון”, תחת הלייבל המוזיקלי – “יד בזמר”.
שנות השבעים היו שנות השיא של המקהלה, אלבום הבכורה של המקהלה – “מה נאוו על ההרים” יצא בשנת 1970 (פורים תש”ל) וכלל להיטים רבים מלחניו כמו “סלעי ומצודתי”, “אלא תירא” והיצירה המיתולוגית – “שמעו מלכים”, מהיצירות המזוהות ביותר עם צליק ופרחי לונדון. באלבום גם מופיע השיר “יוונים” המושר עד היום כל שנה בימי החנוכה, מקור הלחן לא היה ידוע גם לצליק באותם ימים והוא כתב כי הלחן “עממי”, אך היום אנו יודעים לאחר מחקר של אנשי המוזיקה החסידית, יעקב בראון ואלעזר מרקס, כי המלחין שלו הוא הרב ישראל דוד ניוואנער זצ”ל, משגיח בישיבת אור יוסף – נובהרדוק צרפת (נפטר בשנת תש”ע).
האלבום הראשון היה כולו תחת הניצוח של צליק שהיה אחראי גם על ההפקה המוזיקלית שתאמה את הסטנדרטים המוזיקליים של אותם ימים, שרחוקים היו מלהיות מרשימים, גיטרה ואקורדיון צורמני, בס וצ’לסטה, כלי הקשה בסגנון פסנתר רך במיוחד. את האלבום הקדיש צליק ליהדות הדממה, יהודי רוסיה שהיו אז מאחורי מסך הברזל של השלטון הקומוניסטי. באופן מעניין, על עטיפת האלבום מגדיר צליק את המקהלה, כפרחי ‘אגודת ישראל’, בה היה צליק חבר שנים רבות. הגדרה זו מופיעה גם בעטיפת האלבום השני של המקהלה, אם כי היה זה רק בתוך הטקסט שנכתב על המקהלה בגב התקליט ולא בשם הרשמי של המקהלה.
האלבום הראשון התקבל באהבה גדולה מאד על ידי הקהל מה שהביא את צליק ליצור בשנה שלאחר מכן, 1971, שני אלבומים פורצי דרך “ברכי נפשי” ואלבום קצר, מיני תקליט, שהוקדש כולו ליהדות הדממה – “Children of Silence” (ילדי הדממה), בו הוא בעצמו שר כזמר לצדה של המקהלה את לחנה של סוזי ריין ומילותיו של ג’פרי קריימר.
באלבום השני של המקהלה ניצב כבר קריימר באופן מלא לצדו של צליק כשותף במקהלה, הן בלחנים והן בניצוח. מהאלבום בלט הלהיט הנצחי – “מראה כהן” בלחנו של צליק שזכה מאוחר יותר בשנות ה-2000 לביצועים מחודשים רבים ומושר עד היום באירועים ו”באין מליץ יושר” המרגש של קריימר. האלבום הזה כבר היה מתוזמר באופן עשיר יותר על ידי ג’ו אוסברון, עם כלי נשיפה והקשה. אחד הסולנים באלבום הוא יואל פורטנוי, אביהם של האחים המוזיקאים ישראל ומנדי פורטנוי. באותה שנה, כשיהדות ברית המועצות הגיעה לשיא, פנו פעילים אל יגאל צליק כדי להפיק תקליט מוזיקלי במקביל להפגנות מחוץ לשגרירות ברית המועצות לשחרורם של היהודים. ערב מוזיקה ונאומים אורגן באולם קונצרטים בלונדון יחד עם מיני התקליט בהפקת ‘יד בזמר’ שכותרתו ‘ילדי הדממה’. התקליט הכיל ארבעה שירים. שיר הנושא הושר כאמור על ידי יגאל צליק עצמו והמקהלה, עם המילים העוצמתיות של קריימר. אולי אחד מהשירים המקוריים הראשונים במוזיקה החסידית.
האלבום עצמו לא זכה להצלחה רבה בשל היותו קצר והציבור העדיף לקנות את התקליטים הארוכים יותר של המקהלה ולכן בחר צליק לשים את השיר גם באלבום הבא של פרחי לונדון. שנתיים לאחר מכן, בשנת תשל”ג הוציא צליק את האלבום השלישי של המקהלה – “אשירה להשם”, הפעם בלי קריימר שעלה להתגורר בישראל. באלבום חבר לראשונה צליק למעבד הנודע ישראל לאם שניצח על תזמורת ‘נגינה’ שליוותה את האלבום, הפעם בעיבודים עשירים הרבה יותר. מהאלבום בלטו הלהיטים “אשירה להשם”, “וכי ידיו של משה”, “פדה” ו”חמול” שהפך לאחד משירי הימים הנוראים הנודעים (המנגינה הידועה ביותר למילים אלו עד לתפיסת מקומה על ידי ה”חמול” של הרב עקיבא המניק). שיר נוסף שהפך ללהיט הוא “כה אמר השם”. כל שירי האלבום היו בלחניו של צליק מלבד “עולם הבא” שמקורו אינו ידוע ו”ילדי הדממה” בלחנה של ריין. שנה לאחר מכן, בשנת 1974, ביקר צליק בישראל כמה חודשים לצורך סדרת הופעות כשהוא מחליט להקים מקהלת ילדים ישראלים בבני ברק. הוא הוציא יחד עם הילדים הישראלים את האלבום “יד בזמר – פרחי ירושלים” ובשמה האנגלי של המקהלה – “הצברים”, שזכה להצלחה רבה בישראל. על פי המופיע על התקליט, המקהלה הופיעה באולמות הגדולים ביותר, כולל סדרה של 12 הופעות שנמכרו מראש.
על ההפקה המוזיקלית (באיכות סאונד מחרידה במיוחד) היה אחראי המעבד משה מונה רוזנבלום, כשהלחנים ברובם של צליק. מהאלבום בלטו הלהיטים “קן ציפור” בלחנו של צליק, אחד מבחירות המילים היותר לא שגרתיות במוזיקה החסידית ולהיט הענק “קול ברמה”, שניהם מושרים ומושמעים עד היום. על עטיפת האלבום כתב צליק כי הוא זה שהלחין את השיר, אך למעשה מי שהלחין אותו באמת כפי שהודה צליק בהמשך, היה נער צעיר בשם יוסי גרין. צליק פגש את גרין בעת שהאחרון נשלח ללמוד בלונדון. צליק עודד את גרין שהיה בודד ורחוק מביתו לנגן ולהלחין וזה הלחין לו שלושה שירים – “ואמרתם כה לחי”, “הנה מה טוב” ו”קול ברמה”. משום מה, בחר צליק שלא לתת את קרדיט הלחנים לגרין וכתב את עצמו כמלחין. הדבר עורר מתיחות והשניים לא עבדו יחד רק כ-17 שנה לאחר מכן, כשצליק הודה מאוחר יותר שהלחנים היו של גרין.
לחנים נוספים באלבום הרשומים על שמו של צליק שייכים למלחינים אחרים דוגמת “רברבין”, שהלחינה חיה בורגר ו”על אלה” שהלחין משה גריינמן. את האלבום חותם השיר “מציון”, שיר מקורי בעברית, שצליק כתב והלחין, אחד השירים המקוריים הראשונים במוזיקה החסידית בעברית (שיר השלום לדוגמא של מרדכי בן דוד, שלחנו לועזי, יצא שנה לאחר מכן ב1975 באלבום ‘נשמה’). מהלהקה מוכרים לנו היום כמה מהסולנים, הזמר עקיבא מרגליות, החזן ישראל רנד והרב דוד נדב. בשנת 1976 יצא לאור האלבום החמישי של צליק ופרחי לונדון הנקרא ‘London live’ (לונדון בהופעה חיה) אלבום זה כשמו, הוקלט בקונספט של הופעה כשבין השירים מושמעים דברי הסבר ומערכוני קישור. גם באלבום זה נכללו להיטים כמו ‘למען אחי’ (בלחנו של הרב אביעזר וולפסון שאף הוא הלך לעולמו באותו יום בו נפטר צליק. השיר חודש מאוחר יותר באלבומו הראשון של הזמר לייבלה העשל ז”ל), ‘אחת שאלתי’, ‘אני מאמין’, ‘למה ישבת’ והלהיט הגדול ‘שמע בני’ בלחנו של ר’ חיים בנט יבלט”א.
את האלבום בעיבודיו של ישראל לאם, הקדיש צליק ליהודי ארה”ב, שקיבלו באהבה את המקהלה הבריטית. באלבום זה הופיע כבר כסולן הילד מיכאל סקופסקי שלימים גם הפך לזמר בוגר והוציא אלבום משלו והיום הוא משמש כעורך דין. האלבום הבא של המקהלה יצא בשנת 1978 ונקרא בשם ‘עשור לפרחי לונדון’. שירי האלבום הולחנו על ידי דודי רוזנברג, מסולני האלבום הראשון של פרחי לונדון. צליק שהכיר בכשרונו של הנער הצעיר, עודד אותו להלחין שירים והוא יצא עבורו אלבום שלם מלחניו. גם באלבום הזה העיבודים באלבום של ישראל לאם. מהאלבום בלטו השירים “כי הנה כהגה” ו”מודה אני” (אותו חידש מאוחר יותר סקופסקי באלבומו “מימיני מיכאל”).
באותה תקופה המקהלה כבר לא ממש התבלטה, היות שכבר פעלו ברחבי העולם היהודי מקהלות ילדים רבות, כגון, פרחי טורונטו ולאחר מכן פרחי מיאמי של ירחמיאל ביגון, פרחי עמודי שש (בתחילת שנות השמונים) של שמואל בורגר ועוד. גם פריצתו של הזמר מרדכי בן-דוד החלה באותן שנים. כל התהליכים האלה הובילו ככל הנראה להחלטתו של יגאל צליק לקחת פסק זמן מתעשיית המוזיקה ולסגור את המקהלה. בשנת 1988, החליט צליק לחזור עם אלבום חדש “The Return Of The London School Of Jewish Music” – “החזרה של פרחי לונדון”, שסימן תקופה חדשה ביצירתו. את רוב השירים באלבום הלחין יגאל עצמו ואת חלקם בנו יואל שהיה אז נער צעיר כבן 17. מאוחר יותר התפרסם יואל יותר עם להיטי הענק שהלחין לאברומי פלאם – “התנערי”, “בשצף” ועוד.
צליק הוציא עוד שני אלבומים עם מקהלת פרחי לונדון, בשנת 1991 יצא האלבום “פרחי לונדון” בהפקתו של המפיק המצליח באותם ימים, שייע מנדלוביץ ז”ל. מנדלוביץ’ שעבד באותם ימים עם אברהם פריד ויוסי גרין היה אולי זה שקשור לסולחה בין גרין לצליק והמלחין האמריקאי תרם חמישה שירים באלבום החדש. באלבום מופיע השיר “אנעים זמירות” ומופיע בו כי השיר הולחן על ידי בנו של יגאל, יואל צליק, אך למעשה מדובר בגיור של מנגינה רוסית ידועה שגם קיבלה תרגום לעברית וביצוע של אריק איינשטיין (תכול המטפחת). את השיר הלחין המלחין היהודי-הפולני יז’י פטרסבוסקי, שבשנות מלחמת העולם השנייה שהה בברית המועצות ושם הלחין את השיר.
בשנת 1997 יצא האלבום האחרון והתשיעי של המקהלה ‘ונישא ברכה’, או באנגלית ‘Mama’- האלבום כלל 7 שירים חדשים ומחרוזת להיטים ישנים של המקהלה. האלבום בעיבודו של לייזר לוי לא זכה להצלחה גדולה מידי. המקהלה המשיכה להופיע כשלוש שנים אחרי צאת האלבום ולאחר מכן נסגרה באופן סופי. אין ספק שצליק היה אחד הדמויות המובילות של המוזיקה היהודית במשך כמה עשורים, עם להיטים שלא נס ליחם גם חמישים שנה לאחר שיצאו. רבים מהם עדיין מושרים במקומות רבים בעת התפילה, בימים הנוראים, באירועים ואף מושמעים בכלי התקשורת, למרות שמדובר לרוב בהקלטות ישנות מאד, באיכות שמתקשה לעמוד בסטנדרטים הטכניים של ימינו. צליק היה מאלו שהנחילו את נושא חשיבות ההבנה של המילים בשירה והצורך לבטא את המשמעות שלהם דרך המנגינה. ההצלחה הגדולה של המקהלה בשנותיה הראשונות הייתה זרז רציני למוזיקה היהודית. על אף שמקהלות ילדים היו קיימות בארה”ב, אף לפני פרחי לונדון, היה זה צליק הראשון שהפך את מקהלות הילדים ללהיט של ממש, עם בחירת שירים גאונית והבנה עמוקה ללב המאזינים.
יהי זכרו ברוך.
תודה לאיש המוזיקה היהודית, אלעזר מרקס, על עזרתו הרבה בהכנת המאמר.