“בניר עוז הייתה את ההפקרות הכי גדולה” | המריבה עם החייל האלים והשפחה היזידית בעזה

אני משוחח עם נמרוד בן הקיבוץ ניר עוז, כשירון מגיע על הקלנועית שלו, בא לומר שלום. איש חמוד הוא ירון, אחד מאנשי האחזקה של ניר עוז, יש לו גם משפחה כאן. יום אחד שאל אותי האם אני צריך משהו וכשעניתי לו בחצי בדיחה שאין כאן במכולת לחם מלא, (אין בכל האזור מכולת…) הפתיע אותי באותו ערב במגורים עם 2 כיכרות לחם מחמצת “בשבילך הכל בד”ץ”.
“תראה”, הוא אומר בהקשר לשיחתי עם נמרוד והביקורת על הקיבוצים השמאלנים כפי שפורסמה בכתבה הקודמת “כילדים היינו נוסעים לעזה עם הצבאי הערבי של הקיבוץ, עבד, היינו יושבים לאכול איתו, לקנות ריהוט קש. יושבים עד 2 בלילה וחוזרים הביתה, זה לא מיד היה ככה”.
ההתנתקות העצימה את החמאס!?
“חמאס היה אז אולי עשירית ממה שהיה בשביעי לעשירי. המדינה בחרה לתת לו לצמוח. יש שיאמרו בכוונת מכוון ויש שיאמרו בהעלמת עין או ביהירות. בכל מקרה, אם לא ההתנתקות אולי ניר עוז הייתה ניצלת, אבל הם היו נשחטים שם כמו ברווזים. אי אפשר להתעלם מכל מה שקרה מ-2005 עד 2023”.
מה תכלס יקרה כאן. התושבים רוצים לחזור, לעזוב?
“כל החלטה היא בסדר. כל קיבוץ לקח את זה אחרת. כאן יש משבר עמוק. כשלא היה מחבלים וגם לא אנשים. היו כאלו שהצליחו להתחבא, שישבו בשקט אבל האמון עם הצבא נפגע לגמרי”.
אך אתה מסביר את זה?
“הזחיחות שלנו, השאננות שלנו. דיבורי רהב על חומות ואמצעים מיוחדים. החומה שרואה ורואה יורה. איך ננצח? חייבים לעשות סוף לכל החבורה הזו שיושבת למעלה בשלטון!”. יומנו של מילואימניק, בניר עוז >>>
לגור בתוך החורבן, לנשום את האבל | ביקור מטלטל בקיבוץ שרבע מבניו נרצחו או נחטפו”מה אתה נהיה לי אשכנזי שאוכל את הראש?” | יומנו של מילואימניק בניר עוז, פרק 2רק בעמדת השמירה בניר עוז, איתן שחזר איך הוא נלחם במחבלים בעזה – וזה מ-ט-ו-ר-ףבן הקיבוץ ניר עוז בשיחה מטלטלת: “לא שמרנו יום כיפור, עכשיו כל השנה זה כיפור” מה יהיה כאן עוד 10 שנים?
“למה עשר? אני חושב שחמש שנים קדימה החיים כבר יחזרו למקום. אבל אם דיברנו על נוף עד הים, עדיין רואים את הבניינים של חאן יונס”.
תגיד, היו כאן פועלים ערבים שעבדו כאן?
“מעט מאוד. רוב מי שעבד ועובד הם או תאילנדים, כמובן, אבל יש לנו בדואים תושבי הארץ”.
האמת פגשתי כמה פעמים את חאסן שמגיע באחד וחצי בלילה לחלוב את הפרות. הוא גם סיפר לי שעבר חקירות שב”כ לבדוק אם לא נתן מידע למחבלים. בשביעי לעשירי היה ברפת, המחבלים שהגיעו לא ראו רכבים בחניית הרפת אז המשיכו הלאה. אבל את בן דוד שלו שהיה אחראי המשמרת וניסה לברוח מאזור הקיבוץ רצחו אפילו שהוא ערבי.
“אמרתי לו אל תצא”, מספר חסאן, “אל תצא. אבל בצומת רצחו אותו. אפילו שראו שהוא ערבי. אמרו לו אתה עובד עם יהודים אתה בוגד. אמרתי את זה לקצין שחקר אותי מהשב”כ שאנחנו אוכלים אותה מ-2 הכיוונים, אם אני הולך לתל אביב חושבים אני מחבל אם רואה אותי מישהו מחמאס הורג אותי. מאז ומעולם לא הסתדרנו עם העזתים, אין בדואים בעזה”. אני יוצא להליכה עם נמרוד, הולכים לראות את שאריות הבית השרוף של אבא שלו. נמרוד כואב. אני שומע את זה בקולו. “תראה”, הוא אומר לי, “יש הרבה משפטים ששמעתי מאז השביעי לאוקטובר והאמת גם שמעתי קודם. 20 שנה אנחנו מקבלים שנאה, מרגישים שיש שנאה מטורפת כלפי הקיבוצניקים, מנסים להגיד שכולם שמאלנים אוכלי שפנים וחזירים ושהם רק דואגים לעצמם. אבל אלו דברים שאנשים אומרים לעצמם כי ככה קל להם.
“הכי קל לקטלג, אבל האמת היא שבקיבוצים, כמו במושבים ובערים גרים אנשים רגילים. יש ימין ושמאל יש גם דתיים לאומי. בוא נגיד ככה, תבדוק בבחירות האחרונות ותראה שלא כולם כאן הצביעו מרץ. יש הרבה התפלגות. אז נכון יש אדם אחד שהיה מסיע עזתים לבתי חולים אבל כולם נתלים על זה”.
למה?
“כי ככה קל להם להגיד ‘זה לא קשור אלינו’. להתנער ולהתרחק מהאסון ואולי גם להאשים. ‘מגיע לו הוא נחטף’.
“יש לי חבר טוב שגדל איתי בקיבוץ וחזר בתשובה עמוס וואזה הקיבוץ קיבל אותו כמו שהוא, לא ניסה לשנות אותו וקיבל אותו כמו שהוא. אגב, נס ההצלה שלו זה סיפור מדהים. הוא היה בתוך הבית שלו, שמע שיש מחבלים, הכניס את כולם לממ”ד, יצא ושם את ארון הספרים שיסתיר את הדלת. ונכנס שוב לממ”ד מהחלון. המחבלים לא שמו לב שיש עוד דלת ושרפו את הבית. הוא ומשפחתו ניצלו”.
הבית שלו הוא לא רחוק מהמקום בו אני ישן, בבית נעורים וממש ליד המקום בו נמצאו אחרי 8 חודש שרידיו של דולב יהוד הי”ד החובש שיצא לטפל בפצועים והיה נחשב כנעדר עד כה. הבית שרוף כולו. שחור משחור. גם תקרת הממ”ד שחורק ובית המנורה של הפלורוסנט עקומה כולה מרוב החום. “אבא שלי היה בתוך הממ”ד כל היום, בשלב מסוים החלו לשרוף לו את הבית. הוא הרגיש שהוא עומד להתמוטט מהעשן והחום, בשארית כוחותיו הוא פתח את חלון הממ”ד, שם כסא, קפץ החוצה ורץ להתחבא בבית אחר שלא היו בו מחבלים.
“בניר עוז הייתה את ההפקרות הכי גדולה. הכי הרבה נרצחים ביחס לאוכלוסיה. אם בבארי זה אחד מ-12, לא נורתה פה ירייה אחת בין הצבא למחבלים. כשהצבא הגיע אף אחד לא ירה עליהם. נס שנשארו פה 350 בחיים”.
יוצאים מהבית. נמרוד מראה לי את הבית ממנו שאשה נחטף. “לא היה להם ממ”ד להתחבא בו וכשהם ברחו לכיוון הבית של אמא שלו תפסו אותם. ירו בו. הוא עדיין שם. אבא שלו נרצח. אמא סבתא ובת הזוג שלו הוחזרו בעסקאות”.
אז מה צריך לעשות?
“להחזיר את השבויים. להחזיר את התושבים. שיעשו כל הסכם, מצידי גם הסכם שמסיימים את המלחמה. בעוד חודשיים הערבים ירו הרי איזה פצמ”ר אחד ואז ניכנס ונחסל אותם עד אחרון המחבלים. יש לנו אויב שיודע שלא יכול להכריע אותנו במלחמה גדולה והוא פשוט מקיז לנו דם. ועד שלא נפתור את הסוגיות האלו לא נוכל להיות באחדות ולפתור את הבעיות הגדולות שלנו. את סוגיית איראן. תאמין לי, אני רוצה שיחסלו את סינוואר בשביל שאנשים יראו שגם אז לא ישתנה כלום”. (הדברים נאמרו ונכתבו הרבה לפני שסינוואר חוסל. מ”א).
לא ישתנה כלום?
“ברור שהוא בן מוות וצריך לחסל אותו, אבל את שטיפת המוח ואת האידיאלים שיש להם, קשה מאוד למחוק. זה לא תלוי במחבל כזה או אחר והבנה של זה יכולה אולי לחשוב בהגיון, רק חיסולים ומלחמות לא יפתרו את הבעיה”.
רגע, הכי חשוב. מה עם אבא שלך?
“יצא בחיים, פיזית הוא בסדר. אבל הנפש קשה. אף אחד מניר עוז לא יצא בלי נזקים בנפש”. אני חוזר למגורים אשר מכונים בעגה הצה”לית ‘מכלאות’ בשביל להכין את הציוד לעלות לשמירה. היום אני עולה עם פאחרי, אחד משני הדרוזים המשרתים כאן. הם שניהם גם חברי ילדות אבל בעוד סמי שקט ולא מדבר מילה, פאחרי לא מפסיק לדבר.
הוא דברן גדול אבל לא פחות מכך גם מתוחכם. מה שהוא לא רוצה לעשות הוא אומר שלפי הדת שלו אסור. אבל מכיוון שלדבריו גם אסור לו לפי הדת להגיד מה אסור לעשות, אין איך להתווכח עם ההחלטות שלו. כך כשניסו לשכנע אותו לבוא בערב לשחק איזה משחק, כנראה שלא היה בא לו – הוא אמר שהדת שלו אוסרת, מה ואיך אוסרת?! הוא מסרב להסביר ולך תתווכח.
זה היה מצחיק כי יום אחד באו 2 קאדים נכבדים לסייר בניר עוז, פגשתי אותם, כיבדתי אותם וביקשתי מהם שיגידו לפאחרי שיגלה לי מה אסור לעשות לפי הדת. הם צחקו ואמרו שלא מגלים ככה את כל הטריקים של הדרוזים. אבל אחד הנכבדים גם אמר לי שאסור להם לשקר על פי הדת כך שלא יתכן שהוא משקר עלי. מרתקים הם הדרוזים, מתברר שגם הם עברו סוג של שואה ורדיפות בידי המוסלמים ועל כן הם מזדהים אתנו מכל הלב.
המשמרת אתו הייתה חוויה, סיפר על הימים בהם היה חייל בלבנון. “הייתה תקופה בה חטיבת הצנחנים הייתה בשפל. הייתה פלוגה שהיו שם כל מיני בעיות משמעת והביאו את אלעד בן דוד שבחוכמה גדולה הביא בחזרה את הכוח להישגים, ואז באפריל 1993 הוא נהרג בזירת מטענים יחד עם שני חיילים נוספים. היה משבר גדול. ואם זה לא מספיק, שבועיים אחרי זה הכינו מארב בוואדי סלוקי. היה נוהל בו כוח יורד לשטח השמדה, סורק וחובר לכוח, כינו את זה ‘איגוף בננה’ שבו עושים מארב. אחד החיילים הבחין בכוח הסריקה שחזר, חשב שזה מחבלים, פתח באש והרג 4 לוחמים משלנו. כל המדינה הייתה מרוסקת ובטח אנחנו ב-101 היינו שבורים. הורידו אותנו מלבנון.
“החטיבה הייתה בקנטים, לקח זמן ולאט לאט התאוששנו. ואז אני כחייל חזרתי ללבנון. זוכר את ההיתקלות הראשונה שהרגנו מחבלים. זה קצת החזיר את האמונה ביכולת שלנו. משם הלכנו לעוד כמה וכמה מקרים בהם חיסלנו מחבלים.
“האסטרטגיה של המחבלים, בדומה קצת לחמאס, הם מבינים שהם לא יכולים ישירות מולנו, אז הם פועלים בגרילה, מכינים מארבים. ואנחנו בכל פעם צריכים להשתמש בתחבולות, בזהירות ובטקטיקה כדי לחסל אותם. אבל זה לא פשוט. רק שברור לנו שזה מלחמה על הבית. היום אני מת בשבילך מחר אתה מת בשבילי, בשביל המשפחה שלי. פעם הייתי בראש חץ ודרכתי בטעות על חוט תיל של מטען. עמדתי 5 שעות במקום עד שחבלן בדק את החיבורים וחילץ אותי”.
תגיד. היחס למדינה. לי זה ברור שאנחנו אחים בדם, אבל יש דרוזים שלא רצו אזרחות ישראלית, למה?
“זה קצת מסובך, אבל אתה צריך להבין אותם. יש כאלו שכל המשפחה שלהם נמצאת בסוריה, או בלבנון. הם מעדיפים כביכול להיות ניטרליים. אבל אני יכול להגיד לך שאחרי מה שהם עוברים עם המשטר הסורי שלא מגן עליהם, אחרי מה שראינו שהחיזבאללה רצח את הילדים שלנו וגם ראינו איך כל עם ישראל כאב את הכאב שלנו. בכו איתנו. הזדהו אתנו. כולם מבינים שאנחנו חלק מהמדינה”. המשמרת עוברת מהר בזכות עיתונאי מעיתון אנגלי מפורסם שהגיע לסיור עם אחת מתושבות המקום. היא מתעכבת ובינתיים הוא מספר לנו סיפורים. לדבריו, בשנים האחרונות הוא מסקר תחום שלדבריו מאוד דומה למה שקורה בישראל.
“אתם והכורדים דומים מאוד. גם אותם שונאים ורודפים כל הזמן. הטורקים עשו להם רצח עם, דאעש רצח אותם”. לדבריו, עבד במשך 5 שנים על כתבה בכורדיסטן, חבל קשמיר בעירק.
“במשך 5 שנים עבדתי על כתבה תיעודית בנושא. גם שם וגם בבתי כלא שם פגשתי גרמניות שהתאסלמו והצטרפו לדאעש. שיחררנו משבי כמה שפחות יזידיות שנחטפו על ידי אנשי דאעש בעירק. הם חטפו לפחות 6,500 נערות יזדיות ומכרו אותן לשפחות. כיום יש בערך 2,000 כאלו בסוריה עירק טורקיה וגם בעזה ומה שמפתיע הוא שידוע לי על לפחות שפחה אחת שנמכרה לעזה!”.
עזה?
“כן, כידיעה אני מכיר לפחות אחת כזו”.
איך הן הגיעו לכאן?
“הכל יפורסם בסרט תיעודי בהמשך. אבל לא רבים יודעים שהיו מעזה אנשים שהצטרפו לדאעש ויש דברים שקורים מתחת פני השטח. תראה, דאעש לא שונים מחמאס. בשונה מכל דת אחרת שיכולה לחיות עם אמונות אחרות, כמו היהדות שלא מנסה להפוך את כולם ליהודים, האסלאם הקיצוני באמונה שלו לא יכול לחיות עם אנשים מדתות אחרות בעולם. לא כולם מבינים את זה”.
לא כולם מבינים את זה, מה עושים עם כל השנאה הזו?
“תשכח מכל המצעדים וההפגנות שאתה רואה. זה פשוט שאוהבי חמאס פשוט רועשים יותר. אבל יש הרבה שאוהבים אתכם. וכן יש גם כאלו ששונאים, אבל הם גם שונאים אותי”.
ספר לי משהו מעניין שקרה לך…
“פעם הייתי עם קבוצה של כורדים במחנה שלהם, זה היה בלילה בחושך שלא רואים כמעט כלום. והגיעו ותקפו אותנו מחבלים מדאעש. היו אתנו קבוצה של נשים לוחמות פרגשמה. אחת מהן ירתה לכיוון המחבלים ופגעה באחד שהייתה לו חגורת נפץ, זה עשה פיצוץ אדיר. היה לרגע שקט ובתוך הרגע הזה הלוחמת התחילה פתאום לשיר, וכל מה שיכלת לשמוע זה את הלוחמת הזו ואת החברות שלה שהצטרפו אליה. מה שקרה הוא שברגע שהמחבלים שמעו אותן, הם פשוט ברחו, כי לפי האסלאם אם הרגה אותך אישה אתה לא זכאי לגן עדן אז הם ברחו על נפשם”. היום קיבלנו הנחיה להכניס את כל מי שמגיע, מתברר שיש כנס. מפגש חירום להצלת החטופים. הגיעו המון רכבי פאר, מתברר שאלו באמת אנשים ודמויות רבות מהמשפיעים במשק הישראלי.
אחרי המשמרת שלי רציתי ללכת לחדר האוכל לראות מה קורה שם, רק שקודם כל נכנסתי להתקלח בזריזות, אלא שהמקלחות שלנו היו מחסן פלסטיק קטן שהונח מחוץ למבנה והוסב בצורה מאולתרת למקלחת. כידוע לכם, לכל מקום אנחנו הולכים עם הרובה מה שכולל מקלחת ואיך שאני יוצא עם הרובה כשרק המגבת לגופי והנה שורה ארוכה של אנשים מתבוננים בי בסקרנות. אני מזהה את זוהר לבקוביץ מתוכנית הכרישים, את תמיר פרדו מי שהיה ראש המוסד וכל מיני חשובים. נמלטתי במהירות לפני שיספיקו לצלם את הקוביות שאין לי.
איך שהסתיימה המשמרת שלי, הלכתי לראות מה קורה. היו שם אמהות של חטופים, בנים ובנות של חטופים. קורע לב. פשוט לבכות. הרגשה נוראית של חוסר אונים. עלה לדבר איזה רב דתי לאומי שגם קרע קריעה בחולצה שלו ואמר שיש הלכה שהרואה ערי יהודה בחורבנן, אומר ‘ערי קדשך היו מדבר’ וקורע.
מסקנת הכנס הייתה פוליטית. היו שם מומחים ביטחוניים שאמרו שאין בעיה ביטחונית בעסקה, רבנים, קאדים, וכל מיני דמויות שברור מאיזה צד פוליטי הם נמצאים. קראו לראש הממשלה לעשות הכל בשביל לשחרר את החטופים אחרת ישביתו את המשק. האמת האשימו את נתניהו בהכל. אני לא נכנס לנושא. אני רק יודע דבר אחד, כל אחד כאן יודע בדיוק מה ואיך צריך לעשות. כל נהג מונית או בעל רשת קניונים נהיה מומחה בטחוני ואסטרטגי והוא יכול לתת את המענה והפתרון המדוייק לסוגיה, בצורה נוקבת וחד משמעית.
אני בשונה מכולם, כל כך לא יודע מה ואיך צריך לעשות. כל כך יודע שאין לנו על מי להישען ושכל המומחים הגדולים משני הצדדים שווים לכפרות. ושוב חוזר לכיוון המגורים בהרגשת עגמומיות נוראית. הולך בין הבתים השרופים כשצעקת האמא על בנה החטוף עדיין מהדהדת בראשי. מתפלץ מהמחשבה שמה שמטריד אותי זו המריבה הטיפשית עם אליהו החייל האלים, בגלל שאני לא מתייחס אליו הוא התחיל להפיץ עלי שמועות שאני משחק בנשק מה שכמובן לא נכון.
אתמול שמעתי אותו מספר למישהו שהוא ראה אותי משחק בנשק. לא היה ולא נברא. הבנתי שאני חייב לעצור את זה, התערבתי בשיחה וצעקתי עליו שזה שקר ושיפסיק לשקר. הוא ענה בקללות, על אבא שלי ואמא שלי. על כך שגנבתי לו שוקולד וקפסולות קפה ושלקחתי לו אבקת כביסה. כמובן גם זה לא היה ולא נברא. לשמחתי לא ירדתי לרמה שלו, פשוט חזרתי על המנטרה וצעקתי: “תפסיק לשקר, תפסיק לשקר”. מפה לשם הגיעו החברה והפרידו. אבל אין לי כוח לראות אותו. ולמרות שאני באמת רעב אין לי כוח להיכנס למגורים לקחת אוכל, כך שאני משוטט לי בקיבוץ.
במאמר המוסגר, כמה ימים לאחר מכן נכנסתי לחדר שלו לקחת ציוד עזרה ראשונה והופתעתי לראות שהוא עקץ חבילות שוקולדים שהגיעו בתרומות ביום שישי. אז עשיתי “והשיב את הגזלה”, לקחתי באמת את השוקולד ונתתי למי שאוכל את ההכשר הזה. כך שלמפרע הוא לא בדיוק שיקר.
והנה מולי מתנדב מבוגר, לא נראה יהודי. יש כאן כמה כאלו, עוסקים כאן בגינון, בחקלאות, ברפת.
“הייי מה קורה”, הוא אומר לי בהתלהבות, בעברית משובשת.
“ככה ככה”, אני משתף.
“מה יש?”, הוא שואל, “אתה נמצא במקום הכי יפה בעולם, מה יש להתלונן?”.
הכי יפה בעולם? אתה לא רואה מה קורה כאן? לא שמעת מה קרה כאן? 70% שרוף.
מאיפה אתה?, שאלתי.
“אני משוויץ”, אמר.
משוויץ? אתה משוויץ ואתה אומר שזה המקום הכי יפה בעולם?
“תראה, לא יודע, זו ההרגשה שלי. עדיין יש 30% מהבתים שלא שרוף. וחוץ מזה שהנוי כאן מטופח ומה שהכי חשוב זה האנשים”.
אבל אין כאן בקושי אנשים!?
“אוקי, אולי עכשיו יש פחות אנשים, אבל עוד יחזרו. בשוויץ, האנשים לא נחמדים. לא מגניב. אין תנועה, שקט. בשוויץ תמיד רועש ומסריח, אני גר בבערן ושם תמיד רועש ובלגן”.
אבל יש לכם את ההרים, יש לכם את האתרים הכי יפים בעולם… התעקשתי.
“אולי יש, אבל שם יקר מאוד. אני עבדתי תקופה באחוזה בהרים וזו הייתה תקופת הקורונה והיה להם גם מסעדה וכששאלתי אותו אם הוא לא מפחד מהקורונה הוא אמר שאין להם יהודים או מהגרים שמגיעים אז לא צריך לפחד. הם ממש לא אוהבים מי ששונה מהם, כאן קיבלו אותי למרות שאני לא כמוכם”.
ממתי אתה עובד כאן?
“עכשיו חזרתי שוב. עבדתי כאן כבחור בגיל 21 וחבר שלי סחב אותי, הוא הכיר את הקיבוץ. באנו, עבדנו קצת. מקבלים אוכל ומיטה וחברה צעירים. מנגנים גיטרה ליד האש בלילה, שותים קצת וודקה. היו כאלו ששתו הרבה בעיקר חברה מדרום אפריקה, ב-2 בצהרים כבר מתחילים לשתות. אני עבדתי ביקום כי הקיבוצים האלו זה המקום הכי מדהים בעולם”.