“בין כך ובין כך בני הם” – האם המקור לכך הוא דין ‘יכיר’?
ההלכה מעניקה לאדם מספר מקומות נאמנות לאדם לטעון את טענתו, והיא תתקבל כקביעה. אחת מנאמנויות אלו מוזכרת השבוע בדף היומי, והוא נאמנות האב בקביעת ‘הסטטוס’ של בנו ביחס אליו. דין זה מכונה בפי הגמרא ‘דין יכיר’.
בתורה נאמר בדין ירושת הבכור ‘כי את בן השנואה יכיר לתת לו פי שניים, ומכאן דורשת הגמרא ‘יכיר’ יכירנו לאחרים, מכאן אמר רבי יהודה: נאמן אדם לומר זה בני בכורי, וכשם שנאמן לומר זה בני בכורי כך נאמן לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה.
בני הוא עבדי הוא
בהמשך הגמרא אנו מוצאים צמצום לדין יכיר, ובמידה ואמר אדם בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן. אך אם אמר עבדי הוא ואח”כ אמר בני הוא נאמן.
בספר פרדס יוסף (ויקרא כג, כד) מבאר באופן נפלא על פי דברי גמרא אלו את שיטת רבי מאיר (קדושין לו,א) האומר שעם ישראל לעולם קרויים בנים של הקב”ה, אפילו כאשר הם אינם מתנהגים כמו בנים.
ולכאורה כיצד מתיישבים דברים אלו אם הפסוק, בפרשת בהר (ויקרא כה, נה): “כי לי בני ישראל עבדים”, ואמרו בבבא בתרא (י,א) שבזמן שאין עושין רצונו של מקום קרויים עבדים. איך אמר רבי מאיר שבין כך ובין כך קרויים בנים?
אלא, מכיוון שבפרשת בהר נקראים ישראל “עבדים”, ורק אחר כך בפרשת ראה (דברים יד, א) נקראים “בנים”, הרי זה כדין דידן שאדם האומר “עבדי” ואחר כך “בני”, ונפסק להלכה שהוא בנו.
Post Comment