Loading Now

אַךְ שָׂמֵחַ – התורה היא השמחה האמיתית | דברי חיזוק מהגר”ש אוירבך זצ”ל

אַךְ שָׂמֵחַ – התורה היא השמחה האמיתית | דברי חיזוק מהגר”ש אוירבך זצ”ל

ע”י התורה יש לנו השגה בהקב”ה”
“זה היום עשה ה’ נגילה ונשמחה בו”. ואמרו חז”ל (מד”ר שה”ש א, לב) “בו” “בו ובתורתו” זו היא השמחה האמיתית לשמוח בהקב”ה בתורתו. ידועים הם דברי המגיד משנה על הרמב”ם בסוף הל’ לולב: “כל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ד’ אלוקיך בשמחה”. ומבאר שם שלא שייך שמחה אמיתית בדברים אחרים שסופם כלים וחולפים, הדברים הם רק לפי שעה ולפי דמיון, ושותה מים מלוחים כלשון רבינו הגר”א באגרתו. רק כשאדם עושה את התכלית שלשם כך נוצר, כשעושה את רצון קונו ומרגיש בנפשו בלימוד התורה וקיום המצוות שלשם כך נוצרת, אז שייך שיגיע לשמחה האמיתית, שמחה נצחית. וכשעושים סיום לגומרה של תורה. שמחים בתורה זוהי השמחה האמתית.
והנה, אין לנו השגה בהקב”ה שלא ישיגוהו משיגי הגוף. והתוה”ק היא כידוע הדבר המרומם ביותר. עד שאמרו חז”ל “כל חפציך לא ישוו בה” אפילו חפצי שמים. היא הגילוי הראשון והגדול ביותר וכמבואר בספה”ק נפש החיים, שעל ידה יש לנו השגה בהקב”ה. ואף שאין לנו הבנה בזה אבל כך הלשון בחז”ל שהקב”ה לומד תורה. והנה כתיב “רם על כל גוים ה'”, היינו שהקב”ה מרומם על הכל ומבאר הגר”א שהוא גם על חכמי הגויים. שהם הפילוסופים הגדולים, וכל ההשגה שלהם זה שהקב”ה מרומם על הכל, וכבודו על השמים. אבל אנו בני ישראל יודעים ש”מי כה’ אלוקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות”. הם, חכמי אומות העולם אינם יכולים להשיג שהקב”ה יורד ומסתכל גם למטה, אבל אנו, אף שאין לנו שום השגה בהקב”ה כלל וכלל – ולא ישיגוהו משיגי הגוף, כידוע לכל דרדקי. אנו יודעים ומאמינים שהקב”ה יורד כביכול אלינו.
המצב הראשון של “משפילי לראות”, שהקב”ה יורד כביכול אלינו, הוא המצב הזה שהקב”ה לומד תורה. כי התורה כלפי הקב”ה היא נברא. ומה שכתוב שהקב”ה לומד תורה הוא גם כן בבחינת משפילי לראות.
“אסתכל באורייתא וברא עלמא”
ומצב זה של “משפילי לראות” הוא עוד לפני הבריאה עצמה, כי “אסתכל באורייתא וברא עלמא” הוא גם כן בבחינת משפילי לראות. ובקרית ספר בהקדמה מבאר ש”אסתכל באורייתא וברא עלמא” הוא גם שהסתכל בשורש נשמת חכמי תורה שבע”פ שהיו עוד לפני בריאת העולם ונמלך בהם, כי כביכול הקב”ה הסתכל בתורה ונמלך עם חכמי תורה שבע”פ שהוא דבר אחד. וההשתלשלות בזה אח”כ, כאשר כבר נברא העולם, הדבר
הראשון שהקב”ה מסתכל בתורה. ידועים הם דברי הגר”א בסוף ספרא דצניעותא, שבתוה”ק נכלל ומרומז כל מאורעותיו של כל אדם ואדם מיום הוולדו עם כל פרטיו ופרטי פרטיו (לשון הגר”א עצמו) כל זה מרומז בתורה, כל מה שיבוא על האדם. וודאי הדברים עמוקים ויש בחירה. ובמצב שאדם דבק בתורה, הרי הוא מרומם ומרים את המציאות שלו שכלולה בתורה ואם מתרחק ח”ו מן התורה הרי הוא מתרחק מזה וכשמתקרב לתורה הוא מתקרב להקב”ה, מתקרב לתורתו ומתרומם וכל מעשיו הם למעלה למעלה והרי הוא מתקדש ומתפאר. ידוע שבתורה עצמה שהקב”ה לומד אין לנו שום השגה בזה. והיא שעשועיו, ואין לנו השגה בזה, אבל אותה התורה עצמה משתלשלת ויורדת למטה למטה, שמרצונו הפשוט להוריד התורה, להיות לו דירה בתחתונים. ואף שהמלאכים תבעו “תנה הודך על השמים” ורצו לעצור זאת. אף שגם אם הייתה התורה אצל המלאכים זה היה ירידה מתורתו של הקב”ה. מ”מ הקב”ה רצה שתהא התורה למטה, “בא משה והורידן לארץ”.
כשאנו לומדים את התורה כאן למטה, כשלומדים “המחליף פרה בחמור” “שור שנגח את הפרה” “שנים אוחזין בטלית” הרי שאנו למדים את אותה תורה ממש שהקב”ה לומד, והתורה משתלשלת עד לארץ, וכשאנו מתלבשים בזה, הרי שמגיעים עד שמתדבקים בהקב”ה, והדביקות הכי גדולה שיכולה להיות שמגיעים לאותה תורה שהקב”ה לומד. רגיל אני להזכיר את המהר”ל בפירושו על אבות, כשהוא מדבר על גדלותה ומעלתה של תורה הוא כותב “אל תחשוב שהכוונה רק על תורה כמעשה מרכבה, אלא גם על תורה של ארבעה אבות וארבעה שומרין”, כי כאשר לומדים דבר שמתלבש כאן למטה, בזה אנו מתדבקים ומשיגים למעלה למעלה לתורה עצמה. ובהגר”א איתא על “שפכי כמים לבך” שהוא קאי על לימוד התורה, כי זו היא צורת לימוד התורה, במצב של “שפכי כמים לבך” להשקיע את כל הלב בתורה. וכשלומדים כך מגיעים לדביקות והשגה. כידוע נקראת התורה “תורת משה”. וביאור הדברים הוא כמבואר בחז”ל שבשעה שניתנה תורה נשתתק כל העולם כולו, ואף השטן לא הי’ קיים במציאות. ואחר מתן תורה איתא בגמרא (שבת פט.) “אמר ר”י בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקב”ה בא שטן ואמר לפניו רבש”ע תורה היכן היא” וכו’, אמר לו לך אצל בן עמרם הלך אצל משה אמר לו תורה שנתן לך הקב”ה היכן היא.
אמר לו וכי מה אני שנתן לי הקב”ה תורה אמר לו הקב”ה למשה משה בדאי אתה, אמר לפניו רבש”ע חמדה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום אני אחזיק טובה לעצמי, אמר לו הקב”ה למשה, הואיל ומיעטת עצמך תקרא על שמך שנאמר (מלאכי ג, כב) “זכרו תורת משה עבדי”.
זה גופא כשנמצא במצב שאינו מרגיש עצמותו, זה עצמו חלק מעצם קבלת התורה, כי כך הוא נהיה יותר רוחני ומשתייך לתורה, ואף שבאמת נתגלתה התורה על ידי מרע”ה, מכל מקום הוא הרגיש שרק לפי שעה נתגלתה התורה על ידו, לא החזיק טובה לעצמו ולא רצה שהתורה תקרא על שמו שהוא “מקבל התורה”, כי כל מציאותה היא חמדה גנוזה שעשועיו של הקב”ה, ורק באותו רגע הוא היה הצינור.
כי הם חיינו ואורך ימינו
וזה שייך לכל אדם, גם “העם שבשדות”, כל אחד שייך לזה, כאשר שאדם מתעלה בתורה ומגיע זמן שהוא עוסק בתורה להשגה שהוא מתדבק בהקב”ה, ומתבטל לפני ד’, והוא לומד תורת ה’ כך הוא מתקשר למעלה. זו היא השמחה הגדולה והאמיתית. ואת זה מחויבים לדעת כל העם, בשעה שהולכים ללמוד תורה. וכידוע הלשון בנפה”ח שקודם שלומד יפשפש במעשיו, וע”י כך יתדבק יותר בקב”ה ויתעלה עוד ועוד.
חשוב להזכיר ולעורר לכל אחד, לדעת לייקר ולהחשיב את השעה שלומדים בה, את השעה שנמצאים בשיעור תורה, ושכל אדם ימחיש ויחיה בהרגשה ששעה זו שלומדים היא השעה של “כי הם חיינו ואורך ימינו”, היא השעה האמיתית של תכלית עיקר החיים. אם לומדים בצורה הזו, הרי שהאדם מתדבק בלימודו בקב”ה, ויש ללימוד השפעה גדולה על עצמו ועל הכלל. ידועים הם דברי חז”ל שהגאולה היא בזכות תורה שבע”פ. וכלל ישראל הוא גוף אחד ובוודאי ככל שאדם לומד בצורה שכזו, ומייקר ומחשיב את הזמן שהוא לומד הרי שזה עצמו משפיע גם על הרחוקים.
על משמר תורתינו הק’
הגר”י בלזער ז”ל, כותב על רבו רבי ישראל סלנטר שפעם בשמחת תורה, בתוך השמחה הגדולה נפלו אור פניו, וכששאלוהו הטעם אמר שבשעה שיש שמחת התורה נזכרים גם במצב התורה של הדור וכהנה וכהנה. ובאמת בזמן כזה של שמחה, צריך לזכור שיש היום הרבה שקמים ח”ו לפגוע בלומדי התורה, יש כיום מצב, שאנשים שהם בני תינוקות שנשבו, אנשים שאין להם שום מושג בתוה”ק רוצים לפגוע ח”ו ואף ב”אל תגעו במשיחי” אלו תשב”ר. בזמן כזה חובה עלינו להזהר שלא יהיה ח”ו שום “אשר קרך” אצלינו. ולעמוד על בני ישראל ועל בנות ישראל שלא להכניס שום דבר זר במחנינו. כי מה שיש לנו ומה שנשאר לנו הוא “אל תטוש תורת אמך” היא התורה שקבלנו מדור דור. ואף יש דברים שמוכרחים מידי פעם, כמו ההשתלמויות וכדו’, הרי שחייבים לזכור שזה רק בבחינת קרדום ולא התכלית ח”ו…. חז”ל לא אומרים סתם מליצות. קרדום זה כפשוטו רק קרדום, ולא עיקר.
יש לשון “מפתח של פרנסה” שמופיע בפרסומים המופנים לשכנע אברכים לעסוק בהשתלמויות לצורך פרנסה. והרי השימוש בלשון זה מבטא את ה”חוצפה יסגי” של דורנו, שלוקחים המושג של “מפתח פרנסה” שכולו אמונה בה’ הזן ומפרנס לכל, ומשתמשים בו בפרסומים כאלה שבאים לעקור מסירות לתורה מתוך אמונה בקב”ה המשביע לכל חי רצון. נלמד אנו לבנינו ולבנותינו ש”אל תטוש תורת אמך”, לא נזוז בזיז כל שהוא מהדרך של אבותינו. כל המוסיף גורע וכל הגורע וודאי שגורע, ונתחזק לשמור על זה. והקב”ה יזכנו שכל אחד יתחזק יותר ויותר. כל אחד שקובע זמן ללימוד התורה, מי שיכול להרחיב יותר במשך היום, להתכונן לשעת הלימוד, או אח”כ לחזור על זה, שירגיש שהוא לעסוק בדברי תורה, שזה עסק ולא שעה נוספת, אלא שעה של תכלית התכליות, שהם עיקר החיים. ונזכה להמשיך להתחזק בלימוד התורה ולקיים את התורה. ועי”ז נתקרב לגאולה שלימה בב”א.

Read More

Post Comment