כ’קבר רשב”י’ במירון – ‘הקבר הקדוש’ בצידון

החדשות החמות מלבנון וביירות, הפנו אותי לעסוק בסקירת המקומות הקדושים בלבנון. לא רבים יודעים שבהרי לבנון ישנם קברי צדיקים רבים, אליהם עלו להשתטח יהודים רבים במהלך הדורות הקודמים. האם יתכן שבלבנון היו (וישנם?) קברי צדיקים אליהם עלו יהודים להשתטח, בהם נערכו חגיגיות המזכירות את קבר רשב”י?
ספר חדש מאת ישראל שפירא: “עזה מאז ולתמיד” – אוצר בלום של היסטוריה יהודית ברצועת עזה
מתברר שבכל יומני הנוסעים במאות שנים האחרונות, היהודים שעלו לארץ ישראל, ביקרו בצפון הארץ, בסוריה ולבנון בעיקר. חלקם אף לא עלו לירושלים, מפאת הסכנות הרבות בדרך, אלא נשארו בצפון.
כך נותרו בידינו עדויות רבות על ‘המקומות הקדושים’ בלבנון, ואנו פה במדור ‘היסטוריה ואקטואליה’ יצאנו למסע היסטורי בלב לבנון המופצצת.
מסתבר ש’קבר זבולון'[1] בצידון היה להיט אצל היהודים ובמשך כל ימי הביניים פקדו יהודים את הקבר ונערכו בו חגיגות המוניות לכבודה של תורה (וחבל על דאבדין שהוא מצוי שעה וחצי נסיעה מקרית שמונה, ולא ניתן להגיע להשתטח במקום ולזעוק לישועת הכלל והפרט). בחוצות צידון שבלבנון נמצא קברו של זבולון בן יעקב במבנה קדוש גם למוסלמים. כידוע האזור של צידון ניתן לשבט זבולון כברכת יעקב “זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן” (בראשית מט יג), ומזה מאות שנים רבות נכתב ביומני הנוסעים תיאורים ססגוניים על האתר הקדוש ליהודים ומוסלמים כאחד.
נתחיל מהמקורות:
בסֵפֶר הַיָּשָׁר (חיבור היסטורי שיש אומרים שנכתב לאחר חורבן ביהמ”ק[2]) הובא שזבולון נקבר בצידון:
“ואת עצמות יששכר וזבולון קברו אותם בצידון, בחלק אשר נפל לבניהם”.
המקובל ר’ משה באסולה כתב בשנת רפ”ב (1522) על ביקורו בצידון:
“ראיתי רחוק מן העיר רביע מיל קבר זבולון, ומתחילה היה בין שני עמודים גדולים ואילן חרובים. ואדון הישמעאלים בנה עליו בית עם עגול למעלה, ועל מקום הקבר איצטבא ועליה בגד שחור ונרות לפניו”.
ר’ דוד די רוסי בשנת רצ”ה (1535) שעלה לצפת מאיטליה, וסייר באזור מתאר באגרת שגיסו יצחק ברוך נקבר ליד צידון “רחוק מקבר זבולון כמו חצי מיל”. נמצאנו למדים שבאזור קרוב זבולון נקברו יהודים כבר מלפני 500 שנים. בספר ‘סדר הדורות’ (כתבו רבי יחיאל בן שלמה היילפרין – רבה של מינסק, בשנת ה’תקכ”ט (1769), הובא בשם ספר “גלילות ארץ ישראל” (כתבו רבי גרשון הלוי יידלש, והודפס בלובלין שצ”ה (1634):
“ועצמות יששכר וזבולן בצידון הוא צידון רבה בשפת ים הגדול, וחוץ לעיר קבר זבולן בכיפה ובית הכנסת שם”.
בשנת תקכ”א (1761) ביקר בצידון רבי יוסף סופר, והשתטח על הציון, תוך שהוא משאיר בידינו תיאור מפורט על השומר המוסלמי שעבור “בקשיש” פותח את הדלת:
“ויש שם בנין גדול של חומה, יפה מאד. והדלת סגור תמיד ויש שם שומר אחד ישמעאל שיש בידו המפתח. ומי שרוצה לבוא שם על קברו נותן לשומר כמה פרוטות ופותח הדלת”.
מסתבר שר’ יוסף סופר השתטח 12 פעמים, ביחד עם אשתו ובנו, וביקש בקשות רבות:
“ואני הייתי שם י”ב פעמים עם אשתי ובני, ולמדתי שם והתפללנו בבקשות”.
תאורו של ר’ יוסף סופר על ארון הקבורה הייחודי של זבולון, הינו יוצא דופן:
“והוא לא מונח בקבר אלא בארון, והראון שוכב על הארץ אצל כותל מערבי [כנראה לכיון מערב י”ש], ולפני הארון יש שם אוהל יפה מאד… והאוהל מכונה בכל מיני ציור.. והלכתי לפנים, ועשיתי תפלה ובקשה, והראוני פלא מאד. ארכו ששה אמות ורחבו ששה אמות…”.
מסתבר שכמו בקבר רשב”י בימינו, משפחות יהודיות שלמות הגיעו לקבר זבולון, וישבו שם אכלו ושתו תוך שהם שמחים לנגינת כינור ושאר כלי זמר כעדותו של ר’ יוסף סופר:
“וסביב הבית יש פרדס ואילנות גדולים… ומי שבא על קברו יש שם שמחה גדולה, ובאים יהודים מרחוק אנשים ונשים ועושים שם תפילות ובקשות. ויושבים שם כל השבוע ועושים סעודות ואוכלים ושותים ושמחים בתוף וכינור ובכלי זמר”. תלמידו הנאמן והמקורב ביותר של האדמו”ר רבי נחמן מברסלב, רבי נתן, הגיע לצידון בשנת תקפ”ב (1822) ורווה נחת גדולה מביקורו זה. הוא מוסיף בהתפעלות שגם המוסלמים מכבדים את הקבר:
“ושיש אומרים שגם אחיו יששכר נקבר שם, והיה לנו מזה נחת גדול, ויש שם היכל נראה על קברו ומנורות בשמן זית… כי גם הישמעאלים מכבדים את הקבר מאד”.
משהגיע הגביר המפורסם משה מונטפיורי לצידון, הוא התקבל בכבוד אצל הקהילה היהודית, והוא הובל לקבר ונערכה בהשתתפותו תפילה חגיגית.
ר’ משה ירושלמי כותב בשנת תקכ”ט (1769):
“צידון – לפני המקום קבור זבולון בן יעקב אבינו ועליו כיפה יפה וחומה מסביב והערבים או הישמעאלים קוראים לו שייך צידה היינו שר צידון”.
ר’ דוד דבית הלל שביקר בצידון בשנת תקפ”ד (1824) מתאר את צידון הבנויה על הר קטן “והיא מוקפת גני עצי פרי וירקות, ויש בה מים טובים, הזורמים מהר הלבנון. באחד מהגנים האלה קבור זבולון בן יעקב”. כראיה לאמינות קבר זבולון, ר’ דוד דבית הלל הזכיר את המדרש על בני ישראל שיצאו ממצרים והעלו את עצמות השבטים עמהם וכל אחד נקבר בנחלתו. ר’ מנחם מנדל מקאמיניץ (ביקר באה”ק בשנות ה-שלושים של המאה ה19), כתב: “בצידון הייתי על קבר זבולון בן יעקב בחצר של ישמעאל ונתתי לו ארבעים פארעס שירשני לילך שם עם כל ב”ב להתפלל עליו. ובעת הלכתי לצידון הראוני מקום שהי’ בית הצרפתית שהי’ בא אצלה אליהו הנביא ז”ל ונזכה לראותו”.
מדריך הטיולים הנודע זאב וילנאי כותב במחצית הראשונה של המאה העשרים עדות מיוחדת במינה, ממנה עולה שבימיו הקבר היה עדין אתר רוחני לעלייה והשתטחות וכדברי הזוה”ק “התדבקות רוחא ברוחא”:
“עוד בימינו נהגו יהודים לבוא אל צידון במטרה להשתטח על קברו של זבולון הנמצא בסמטה צדדית המסתעפת מרחוב הראשי של צידון”.
חשובה היא עדותו של וילנאי, שכן למרות שהמוסלמים לא קיבלו[3] את המסורת היהודית על זבולון שנקבר במקום, (אלא על בנו של כנען, – להלן), אלו לא סירבו שיהודים יתלו במקום פרוכות עם כיתוב בעברית(!):
“בחדר יש מחיצת קרשים… על המחיצה תלויות פרוכות שהובאו על ידי יהודים על אחת מהם רקום ‘זאת הפרוכת קודש למקום יששכר וזבולון זי”ע – נדבת הרב שלמה כלוף צרור הי”ו שנת תפרח” [1938].
עוד מצבה מקומית הייתה במקום עליה מעיד וילנאי שנכתב עליה שנת תרצ”ה, עליה כתוב בעברית: “קודש למקום לכבוד הצדיקים ישככר וזבולון נדבת שאל בן חיים פוליתי”.
וילנאי שזכה לבקר בקבר, העיד שבצד המצבה בנוי שקע בקיר מיחראב מוסלמי אליו פונה המוסלמי בעת תפילתם. הוא ציין שמוסלמים מכנים את המקום א-נבי ציידה – הנביא צידון, ולדבריהם הוא בנה את העיר צידון, והיא על שמו. יצוין שבחומש בראשית (י טו) נאמר שצידון הוא בנו של כנען: “וּכְנַעַן, יָלַד אֶת-צִידֹן בְּכֹרוֹ–וְאֶת-חֵת”.
ישר כח לידידי ד”ר יצחק עבאדי, ולידידי חוקר ארץ ישראל זאב חנוך (ז’אבו) ארליך שסייעו בעדי בכתיבת מאמר זה [1] יצוין שבספר צוואות השבטים, היובלים ויוספוס הובא שזבולון שנקבר בחברון עם אבותיו. על כך שהשבטים נקברו בארץ ישראל (ולא נותרו במצרים) ידוע מאמרם ז”ל: “שכל שבט ושבט העלה עצמות ראש שבטו עמו” (מכילתא דרבי ישמעאל, ספרי, מכילתא דרשב”י, בראשית רבה, מדרש תנאים לדברים,, ילקוט שמעוני, מדרש אגדה ומדרש הגדול). ברם האברבנאל סבר שיטה יחידאה שזולת יוסף הצדיק שאר השבטים נשארו במצרים, וכך דבריו המלאים: “אמנם שאר השבטים נשארו במצרים כי נדונו בגלות בחייהם ובמותם לא נפרדו ממנו וכמו שכתבו חז”ל שאף עצמות של כל השבטים העלו עמהם, דרש הוא. כי הכתוב מעיד (שמות י”ג) “ויקח משה את עצמות יוסף עמו” וגו’. ובסוף ספר יהושע (כד) “ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם”, ואם עצמות שאר השבטים העלו גם כן איך לא נזכרו לא בעליה ולא בקבורה” (אברבנאל על התורה, בראשית, ט”ו: י”ב). נוסע קראי במאה ה-17 במצרים מעיד לתומו על קברי השבטים ליד ארץ גושן.
[2] ומאידך יש שאיחרוהו וסברו שנכתב לפני מאות שנים בלבד.
[3] מוסלמים ודרוזים העתיקו את קברו זבולון ללב הגליל העליון נבי סאלבאן. לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: [email protected]