צפיתי ב”היום שלא נגמר” והרגשתי אגרוף בפרצוף ואחריו סטירה אחרי סטירה אחרי סטירה
מתוך חמשת שלבי האבל המוכרים – הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה – בכל מה שנוגע לאירועי ה-7 באוקטובר, נדמה לי שאני אפילו לא בשלב הראשון. כמו רבים אחרים אני עדיין בשלב ההלם. אם היינו עוברים לאנגלית מדוברת הייתי מכנה אותו שלב ה”וואט דה פאק”. שנה בדיוק חלפה מאותו היום, המלחמה שהחלה אז עוד נמשכת ביתר שאת ו-101 ישראליות וישראלים שנחטפו באותה שבת עדיין מעונים בעזה. בתוך המציאות הבלתי נתפסת הזאת, מנסה הסדרה התיעודית “היום שלא נגמר” (בהפקת “קסטינה”) לספק את התיעוד המקיף ביותר עד כה של השבת השחורה, והיא משודרת בכאן 11 כאירוע טלוויזיוני החל ממוצאי שבת האחרונה ובמשך השבוע חוץ מהיום, ה-7 באוקטובר, שיוקדש לשידור הטקסים הממלכתיים.
לצורך כך שוחחו היוצרים עם 114 מרואיינים שמגיעים מ-23 ישובים, שבעה בסיסי צה”ל וחמש זירות פתוחות (למשל החוף בזיקים). הסדרה מחולקת לחמישה פרקים, כל אחד מהם בן כשעה ובהתאם מתעד שעה אחרת מאותו היום. זה מסוג התכנים שנהוג לכנות את הצפייה בהם “אגרוף בבטן”, אבל הצפייה בשלושת הפרקים הראשונים של “היום שלא נגמר” קרובה הרבה יותר לאגרוף לפנים שלאחריו מגיעה סטירה מצלצלת ואז עוד אחת. כגוף שידור ציבורי, רק טבעי שכאן 11 ישאפו להיות הראשונים להפיק תיעוד רחב יריעה על המלחמה הגדולה בתולדותינו, אבל העיתוי, בזמן שהאירועים עדיין מתרחשים, לא מובן מאליו.
Post Comment