“יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ”: סיפורה המופלא של האמונה היהודית / אודליה פרוש
7.10
לילה – בוקר שאין בו מנוח,
שאי אפשר לישון ואי אפשר לקום
שתחושת החידלון מתפשטת לצד תשוקה עזה לפעולה
החודשים הראשונים של המלחמה עוברים לי בראש כמו סרט, תמונות תמונות שכולנו חלק מהם.
האימה וחוסר הוודאות לצד פעולות נחושות של יחד ותרומה של כל מה שיש לנו.
—-
עוד מתנהל דיון על ציון התאריך, והאם השביעי או החג,
ואני נודדת למאמרו של הרב יונתן זקס בספרו “בלשון עתיד”:
“הזמן היהודי אינו זמן ליניארי אלא משהו עמוק יותר. אני מכנה אותו “זמן הברית”. זהו הזמן לא כהתקדמות רצופה אלא כסיפור שיש לו התחלה וסוף מרוחק, סיפור שאנחנו מצויים באמצעו וסיבוביו ופיתוליו ממשיכים להפתיע אותנו.
תנאי הדרמה נקבעו. יש בה שתי דמויות, אלוקים והמין האנושי. יש בה מוטיבים קבועים: גלות וגאולה, נדודים במדבר, הידרדרות ומעידה, כפרה וסליחה, שיבה והקדשה מחדש.
ההבדל העמוק ביותר בין הזמן הליניארי לזמן הברית הוא שהראשון מוליד אופטימיות ואילו האחרון מוליד תקווה.
שני המושגים הללו, שרבים מבלבלים ביניהם, הם למעשה שונים לחלוטין. האופטימיות היא האמונה שדברים ישתפרו. התקווה היא האמונה שכולנו יחד נוכל לשפר את הדברים.
האופטימיות היא מידה פסיבית, ואילו האמונה – אקטיבית.
כדי להיות אופטימי אין צורך באומץ לב אלא בתמימות מסוימת. כדי לקיים את התקווה דרוש אומץ-לב רב.”
—–
“מנעי קולךְ מִבָכִי וְעֵינִיךְ מִדְמעה”, אומר הנביא ירמיהו אותו קראנו ביום השני של ראש השנה “כי יש שכר לפעולתך” (ירמיהו לא, טו).
להיות נביא פירושו למצוא שביב של תקווה בין הריסות הייאוש. העם היהודי בפעולותיו לאורך דורות, ברצון העז לשיקום – מספר את סיפורה המופלא של התקווה.
הפעולות והמעשים שלנו – הם הם התקווה.
מה שעשינו יחד אחרי שמחת תורה כל אחד בחלקו המיוחד – בהרתמות, בשעות על גבי שעות בחמ”לים השונים, בשעות אמירת תהילים, במיון תרומות, במענה לטלפונים, בשליחת חבילות, בירידה לשטחי כינוס, בשעות התנדבות ועזרה עם משפחות מילואים, במגוון פעולות למפונים, במציאת פתרונות ודרכי שילוח לציוד לחיילים, בתמיכה במשפחות הנופלים על קידוש ה’, בעזרה רוחנית וטכנית – זו התקווה
במאות קבוצות דיון וחשיבה על סוגיות בוערות, בויכוחים ורצון להגיע לעמק השווה – כדי לשנות וליצור ביחד מחדש – זו התקווה
בשבתות עם ניצולים, בחברותות לימוד עם קרובים ורחוקים, במאמץ להנגיש שמחה ואמונה – זו התקווה
בשעות של שתיקה “וידום אהרון” מול הקרבה בלתי אפשרית של משפחות, בהנגשה של סיפורי חטופים, בשעות באהל בכיכר החטופים וקבלות שבת, ערבי התעוררות וכנסים – זו תקווה
הנה אנחנו מחזיקים את “זמן הברית” ומבינים שאנחנו חלק מסיפור יהודי ארוך. התקווה היא הרבה יותר מחלום. היא האמונה שהמציאות שאנחנו יוצרים יחד יכולה וצריכה להשתפר. דוקא מתוך הקושי, אנחנו מוצאים משמעות ומחזיקים את המחויבות שלנו לערכים, לעשיה ולקשר אמיץ בנינו.
‘עוד יבואו ימים טובים’ – ועד אז נעשה הכל כדי לגרום לזה לקרות.
בהערכה לכל המתנדבים בעם בכל מקום שהם.
Post Comment